הספר של מיה יסעור יפצע כל בעלת לב - אבל בעיקר את בנות דורה

אחד הדברים הבולטים בממואר היפה של מיה יסעור הוא השימוש הדחוס, החי, בגוף ראשון רבים. זה המתאר את חוויותיה של המספרת, שהגיעה מהעיר ללמוד בפנימייה שבתיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר בנגב - "שְׂדֶּבּוֹ", כפי שהיא נקראת בפי כולם.

כבר בתחילתו מניחה המספרת שני עולמות שונים: עולם הבנים ועולם הבנות. בעוד הבנים, המדרשניקים, רואים באופן ברור את עתידם ומנווטים בו בקלות בלתי מתאמצת, הבנות "עדיין תקועות בכור המצרף הזה של הנעורים המוזרים שלנו, בחדרים שלנו בפנימייה, מפחדות שיתפסו אותנו. עדיין מחכות שהחיים שלנו יתחילו, שאיזה מבוגר אחראי יבוא לקחת מאיתנו את הילדים שאנחנו מגדלות, לתקן לנו את התריסים השבורים, לשאת ולתת עם הבוסים שלנו. עדיין לא יודעות איזה נשים אנחנו רוצות להיות, איזה נשים אנחנו בכלל יכולות".

בעולם המדרשניקי, לעור הדק מדי, למבוכה התמידית, לזרות הגופנית, מתלווה גם פעלתנות שמשככת את בעתת הנעורים. כגוף אחד, בדבוקה, כשהם שואבים חיות זה מזה, יסעור מתארת מעין קיבוץ בזעיר אנפין, שרק הריחוק הגיאוגרפי והקיום הנערי יכולים לאפשר

יסעור נעה בין ימי ההתבגרות צרובי השמש, ארגזי לחם אחיד ושוקולד השחר "שצצו יש מאין", צוקים מרהיבים ביופיים ו"חדרים שנבנו בעזרת כישוף". טרום עידן הרשתות החברתיות והפלאפונים, יסעור בונה מיתולוגיה מהמדבר: "כשהגענו לשדבו שד השתלט עלינו, או שאולי אלה היו הנעורים, וידענו פתאום לעשות כל דבר... בנינו מבנים ענקיים, עוצרי נשימה, לתהלוכת העדלאידע השנתית... ולא לימדו אותנו להאכיל שישים ילדים, אבל בטיולים שלנו הארוחות פשוט בישלו את עצמן... הקמנו בקלות רשתות צל וחצבנו מערות סודיות בסלעי הגיר הרכים".

המיתולוגיזציה שבונה יסעור מתחזקת גם באמצעות העולמות הדיכוטומיים הנוספים שהיא מציבה, עולם המבוגרים הדכאני מול עולם הילדים פורע הסדרים, והעירוניות הגנרית מבטון מול הקיום המדברי הסוחף. בפנימייה המנותקת ונטולת ההורים אין רוע. בניגוד לאכזריות של הילדים העירוניים, כותבת יסעור, הוא "נשאר מחוץ לשער הצהוב" ו"על הטישירטים שלנו הדפסנו בכל שנה: שדה בוקר זה לא מקום, שדה בוקר זה מצב נפשי". שם חווה המספרת גם אהבה ראשונה, ונפשה נקשרת בנפשה של חוני, החברה הכי טובה הראשונה שלה.

בשנות היסודי שלי למדתי באותה מדרשה, וחשתי הזדהות עם תיאוריה של יסעור שלמרות הייחודיות הספציפית שלהם - גם מי שלא למד או מכיר את המדרשה מקרוב ימצא בהם עניין. השיעורים, שהתקיימו בטבעיות גמורה פסע ממרבדי מדבר בתוליים, העניקו לי תחושת ביטחון הרמטית. החוויה המעצבת הזו מוחשית מאוד - שדה בוקר זה באמת מצב נפשי.

בעולם המדרשניקי, לעור הדק מדי, למבוכה התמידית, לזרות הגופנית, מתלווה גם פעלתנות שמשככת את בעתת הנעורים. כגוף אחד, בדבוקה, כשהם שואבים חיות זה מזה, יסעור מתארת מעין קיבוץ בזעיר אנפין, שרק הריחוק הגיאוגרפי והקיום הנערי יכולים לאפשר: "קפצנו ראש אל כל מנהג כאילו שהוא הדבר היחיד שקיים בעולם... זה היה לב העניין: בחוץ העולם הוסיף לנוע, מלחמות התבשלו, רוע בִעבע, משפחות בורגניות המשיכו להתפרק... אבל בתוך החדר שלנו באשקוביות של י"ב הזמן עצר מלכת, ומיום ליום היינו בתוך חלום, אנחנו היינו החלום. היינו פלא".
"החוקים של הבנות" הזכיר לי את "היינו העתיד", ספרה של יעל נאמן על ילדותה והתבגרותה בקיבוץ יחיעם (2011, אחוזת בית) - גם שם נאמן בחרה בגוף ראשון רבים הקולקטיביסטי. גם שם ההורים לא היו בנמצא והמתבגרים בעיר נדמו כחוצנים, והכתיבה של נאמן, בדומה לזו של יסעור, נטולת שיפוטיות.

מעל זה, מה שמהדהד בשני הספרים הוא שאותם יקומים מקבילים - הקיבוץ הסגור אצל נאמן ושדה בוקר המבודדת אצל יסעור - נצרבים עמוק בנפשן. יסעור הופכת לאישה שמחפשת את מקומה בעולם לאור אותו "ביחד" מדברי, שבו הכל מסתדר והשמש אף פעם לא שוקעת, כדי לגלות שאין באמת קץ לילדות. את האינפנטיליות הממכרת ההיא בשדה בוקר היא פוגשת גם בגיל 40, שבו אנחנו "שונאות את כל הנשים כולן שמסמנות לנו עתיד נורא... שונאות את האימהות שגדלנו בעצמנו להיות".

זהו למעשה סיפור חניכה לא ממומש, או סיפור חניכה הפוך. יסעור המספרת מתחילה את הסיפור כשהיא מעידה על עצמה כ"מי שאינה יודעת" - מה להרגיש, איך לאהוב, כיצד לחיות את החיים שהיה כל כך טבעי לחיותם בגיל צעיר, באותו גן עדן שהתאים למידותיה, והיא נותרת באותה הנקודה, "גוררת רגליים על פני החיים שלי".

יסעור, ילידת 83', מנסחת ביעילות ובאותנטיות את החוויה הנשית של תחילת שנות האלפיים, טרום עידן מי־טו, אז סקס היה עניין פוליטי. אך אנחנו סירבנו לחשוב שאנחנו קורבנות, אלא בעלות השליטה: "אנחנו לומדות אותו בגוף, אנחנו מרגישות אותו במבטים... אין לנו ירושות ואין לנו וילות וההורים שלנו לא מכירים אף אחד... אבל כולם רוצים לשכב איתנו וגם זאת דרך לנצח את הקשיים... כולם ירצו לוותר לי כשלא אעצור בעצור ולקבל אותי לעבודה בלי ניסיון, וזה יהיה הפורטל שלי לעבור דרכו ליקום מקביל, קליל".

כתיבתה של יסעור נגישה מאוד, כיאה לממואר, והיא תפצע כל בעל ובעלת לב, אך במיוחד את בנות דורה. נכונה הבחירה בגוף ראשון רבים - היא מנקה את הנרקיסיסטיות מהטון האישי־מאוד ומייצרת טקסט אפקטיבי, ובעיקר רב־עוצמה.