בספר חדש, שני זוכי נובל מפלרטטים ביניהם. מה כבר יכול להשתבש?

מותר להניח שכותבים רבים, אילו הוצגה בפניהם השאלה "עם איזה סופר גדול הייתם רוצים לשוחח?", היו בוחרים בתומאס מאן. אולגה טוקרצ'וק, שגם לה, כמו למאן, הוענק פרס נובל לספרות - עשתה זאת, ובמלאת 100 שנה לאחד הרומנים הנודעים שלו, "הר הקסמים", היא זימנה את הסופר הגרמני לשיחה ברומן מבריק משלה, העושה שימוש במעטפת המקורית של מאן, אך מציב אלטרנטיבה חתרנית לתמונת העולם שלו.

הספר נפתח בסצנה קולנועית: הנוף הכפרי ההררי נחשף אט־אט, כשמתפזרים ענני האדים העולים מהקטר, "וכדי לראות את הכל", כותבת טוקרצ'וק, "יש להסכים להסתנוור לרגע[...]". ההנחיה הזו תקפה ביחס לרומן כולו, כי בדומה ל"הר הקסמים" גם "נשף האמפוזות" הוא רומן מורכב, רב־שכבתי, הרחוק מלהסתפק בגבולות הפסטיש (כלומר, החיקוי הקליל) שבמבט ראשון נדמה שהוא, ומציע אפשרויות קריאה שונות.

הרומן מתרחש בשנת 1913 בסנטוריום לחולי שחפת, שאליו מגיע סטודנט צעיר כדי ליהנות מהטיפול הרפואי שהגה ד"ר ברמר: אוויר הרים צח ותזונה מוקפדת. מאן שלח את גיבורו, הנס קסטרופ, אל האלפים השוויצריים למשך שבע שנים, ואילו טוקרצ'וק שולחת את מייצ'יסלב וויניץ', סטודנט להנדסת מים וביוב מהעיר לבוב, לאתר מרפא בשלזיה. כאן וגם כאן הגיבורים לכודים במין מיקרוקוסמוס שבתוכו הם נפגשים לראשונה עם שלל טיפוסים, ושוקעים בשיחות על ענייני תרבות והיסטוריה, הלכי נפש ויצרים. אירופה עומדת על סף מלחמת העולם הראשונה ותחושה עמוקה של חורבן תרבותי מתקרב מרחפת באוויר.

אלא שכאן מסתיים הדמיון, וטוקרצ'וק יוצרת מחומרי הגלם הללו יצירה חדשה, שהיא לא פחות מיצירת מופת. וויניץ' מגיע לסנטוריום, החדרים בו תפוסים, והוא נאלץ למצוא מקום לינה בפנסיון לגברים. למחרת בואו הוא מגלה את גופתה התלויה של אשת בעל המקום, ולזעזוע העמוק שחווה הצעיר מתווספת התדהמה כשהוא מגלה שלאיש מן הסובבים, ובכלל זה בעלה של הגברת, לא אכפת במיוחד.

אט־אט הוא שם לב למקרי מוות נוספים המתרחשים במקום, ואלה, בתוספת אגדות מקומיות על מכשפות החיות ביער, אישה מטורפת שרוחה משוטטת ומבתרת גברים, פטריות הזיה, קרפדות מוזרות ובובות מצמררות למראה, שולחים את הסיפור אל ממדים אחרים, שבהם ברור כי לטבע יש תפקיד מרכזי וגם כוח גדול פי כמה מכפי שמי מן הדמויות מעזה לדמיין.

אסופת הדמויות שמכנסת טוקרצ'וק גדולה וצבעונית. הגיבור פוגש מורה קתולי שמרן מקניגסברג, עירו של עמנואל קאנט; תיאוסוף המתגלה כסוכן חשאי; בלשן סוציאליסט; פסיכואנליטיקן וגם סטודנט לאמנויות המתמחה בציורי נוף. הם שותים יחד "שיכר ששמו יפה כל כך, שוורמראי" (בגרמנית: התלהבות עצומה, התפעמות רגשית עמוקה), שכנראה גם מעורר הזיות, ומדברים. אלא שבניגוד לדיונים שניהלו שוכני הפנסיון אצל מאן, טוקרצ'וק אינה מניחה לאיש מאלה להוביל את טיעוניו לכדי אמירה מוצקה.

השיחות מתפוגגות שוב ושוב באמצעי משפטים, כמו מלמולי שיכורים. ובכל מקרה, כל בדל שיחה כזה מוביל בסופו לאמירה מיזוגינית. באחת השיחות מצוטט דרווין כבר־סמכא הטוען שהאישה מייצגת שלב מוקדם יותר באבולוציה: "בשעה שהגבר התקדם[...] האישה נשארה מתמהמהת אבולוציונית, לא התפתחה, ולכן נשים הן לפעמים נכות חברתיות". ובשיחה אחרת נאמר: "האימהות היא ההצדקה היחידה לקיומו של המין הבעייתי הזה". באחד מטיוליו ביער נתקל וויניץ' בבובות מוזרות המשמשות את יצרני הפחמים, אותם "אנשים בעלי פנים שחורות ומבט אפל", ומגלה מנהג עתיק: הללו יוצרים לעצמם בובות שבתוכן יוכלו להגיע לפורקן בתקופות הארוכות שהם מבלים הרחק מנשים.

סנטוריום הוא מקום נפלא למקם בו עלילה. מילן קונדרה עשה זאת ב"מחול אחרון ופרידה", אליס מונרו - בסיפור "אמונדסן", וכמותם עשו רבים וטובים. אלא שצילו של מאן מרחף מעל כולם. לטוקרצ'וק, שבחרה לשוחח איתו בגלוי, יש קול מספר אנטי־פטריארכלי, ללא שמץ של דידקטיות ומבלי לוותר על איכות הפרוזה שלה.

העלילה מסופרת ברובה בגוף שלישי, בלשון עבר, אלא שמדי פעם נשמע בסיפור קול אחר, המדבר בלשון רבות־נקבה: "אנחנו נשארות איתו עוד רגע קט, מאזינות לנשימתו השקטה, שמחות שריאותיו נרגעו", אומר הקול הזה. וגם "החריצים שבין קרשי הרצפה מושכים את תשומת ליבנו - ושם אנחנו נעלמות".

כך, בעדינות, בפרוזה יפהפייה המהדהדת את המסתורין שבסיפור, מניחה טוקרצ'וק לכוחות העל־טבעיים לחלחל אל ההתרחשויות. גם כשנדמה שנשים אינן נוכחות - הן עדות לכל. טוקרצ'וק מסבירה באחרית הדבר כי האמירות חדורות שנאת הנשים ששמה בפי הדמויות הן פרפרזות של כותבים גברים, מניטשה ופרויד ועד שייקספיר ואפלטון. ההסכמה היחידה שאליה אלו הגיעו היתה היותן של נשים נחותות. היא, לעומתם, רוצה לספר סיפור חדש. טוקרצ'וק, חובבת גדולה של מיסטיקה, מסתורין ומוזרויות, מנפצת גם הפעם את הנרטיבים הגבריים המקובלים ומספרת על מה שמסתתר בתחתית הכפולה של המציאות.