בנה של נטע, גיבורת "שמור אותי בלב שלך", ספרה השלישי של שרית ישי־לוי, נעלם ואמו הדואגת לא מרפה. היא יוצאת למסע בחיפוש אחריו, בתוך גבולות המדינה ומעבר לה, ולא מוכנה לשחרר אותו לגורלו, גם כשמשפחתה וסביבתה הקרובה חושבות שיצאה מדעתה. בדרך, היא נאלצת לערוך חשבון נפש עם הבחירות שעשתה בחייה, ולמצוא דרך להמשיך.
״זה הקשר הגורדי הזה שיש לאימהות עם הילדים שלהן", אומרת ישי־לוי. ״נקבת החיה מניקה את גוריה, וכשהם מסיימים לינוק הם הולכים לדרכם. למה אנחנו, נקבות האדם, לא מסוגלות לעשות את זה? למה הם קשורים לפטמות שלנו עד שאנחנו מתות? כל חיינו אנחנו קשורות לילדים, אנחנו לא משחררות. זה בילט אין, הקשר הזה עם הילדים, האהבה האינסופית הזאת, לקבל את הילד בכל מצב, בכל תנאי. אבל זה שאת ילדת את הילד לא אומר שהוא בצלמך ובדמותך. יש לו אישיות משלו, ולא חשוב במה את מעוניינת - בסופו של דבר, הוא זה הוא. זה לא נכון לצפות מילד שיהיה דומה לך".
את מרגישה שהצלחת להגיע לנקודה הזאת ביחס לילדים שלך?
״כן, כן. הילדים שלי, כל אחד הוא בפני עצמו".
היה קשה לשחרר?
״זה תמיד קשה ומסובך. מי שזה קל לה אשריה וטוב לה. יש לי חברות שאמרו בשלב מסוים ׳אני את שלי עשיתי, הייתי אמא מדהימה, השקעתי את כולי בילד, עכשיו תורי'. אני אף פעם לא אמרתי ׳עכשיו תורי׳".
לא בברנז'ה
בשנת 2013, בגיל 65, הוציאה ישי־לוי את ספרה הראשון, ״מלכת היופי של ירושלים״, סאגה על ארבעה דורות של נשים בנות משפחת אורמוזה הירושלמית, שעליהן מוטלת קללה - כולן מתחתנות עם גברים שלא אוהבים אותן. הספר הפך להצלחה אדירה, מכר יותר מ־200 אלף עותקים בישראל, תורגם לשפות רבות והפך לסדרה ששודרה ב־yes ובנטפליקס. גם שם, היחסים בין הגיבורים להוריהם עמדו במרכז. "אני באמת חושבת שהיחסים הכי חשובים בחייו של אדם הם היחסים שלו עם ילדיו", היא אומרת. "גבר, אהבה, את יכולה להחליף. ילד לא. זה קושר אותך בעבותות של אהבה לנצח".
"כשראיינתי את ערפאת ראיינתי גם את אהרון אחיעז ז"ל, שהיה השבוי הבכיר של מלחמת לבנון הראשונה. את יודעת באיזה כבוד התייחסו אליו? הוא הפך לידיד של השובים שלו ואחר כך דאג למשפחות שלהם. איך אפשר להשוות בינו לבין סינוואר?"
בעקבות גירושיה, נטע נאלצת לעזוב את העבודה שלה, וגם את הברנז׳ה התקשורתית. זה משהו שקרה גם לך.
״כן. גם אני הפסקתי להיות בברנז'ה. זה לא סוד שגם אני התגרשתי מבעלי (העיתונאי גדעון לוי; ק״מ), נכון? היינו זוג מאוד ברנז'אי, ובמקביל לגירושים שלי גם סגרו את עיתון ׳חדשות׳, וזה היה משבר גדול בשבילי. אז עברתי שני משברים בו בזמן, וברחתי. ברחתי מהברנז'ה כי הלכתי לעבוד בעיתון נשים, ׳עולם האישה׳. לפני כן הייתי מראיינת ראשית בעיתון והייתי מאוד מעורבת בחדשות, אבל לא יכולתי להיות בתוך זה יותר. רציתי לנוח. הרדיפה אחרי החדשות, להיות בתוך העניינים, להיות מה שהייתי - זה היה לי כבד".
ונחת?
״חשבתי שאני אנוח, אבל לא נחתי כי גם בעיתון נשים המרוץ אחרי הסקופ, אחרי הסיפור, אחרי הניוז - הוא אותו המרוץ. וזה הרבה יותר מתסכל כי זה עיתון נשים, וזה לא חדשות כשהידיעה שלך מופיעה בעמוד הראשון. אחרי זמן מסוים הייתי מתוסכלת מאוד מהניתוק מהחדשות. קרו המון דברים בתקופה הזו - היו הסכמי אוסלו, ההתנתקות, ולא הייתי מחוברת אליהם כי עבדתי בעיתון נשים. היו המון אירועים שהלב שלי נשבר לרסיסים כי לא נכחתי בהם, כי זה היה בדמי. זה היה מאוד קשה עבורי ולא התגברתי על זה. אם שואלים אותי אילו טעויות עשיתי בחיי - זאת הטעות, שהלכתי לעבוד שם".
את מתגעגעת לעיתונות?
״בכלל לא, תודה לאל וברוך השם. העיתונות של היום היא לא מה שהיתה פעם. פעם העיתונות היתה יותר מוערכת, יותר חשובה וגם יותר חופשית לדעתי. היו אושיות כמו יואל מרקוס, ישעיהו בן־פורת ודן מרגלית בזמנו שהיתה להם השפעה עצומה, גם על ראשי ממשלות וגם על הקהל. לאיזה עיתונאי היום יש השפעה עצומה? הממשלה ומי שעומד בראשה לא סובלים את העיתונות. פעם היתה ועדת העורכים של עורכי העיתונים הגדולים, שהיו נפגשים עם ראש הממשלה והוא היה מעדכן אותם גם בדברים שהיו אסורים בפרסום. סמך עליהם במאה אחוז שהם לא יפרסמו. היום זה לא קיים״.
אחד מהישגייך הגדולים הוא הראיון עם יאסר ערפאת ב־1982 בביירות עבור ״העולם הזה״. לאחריו נחקק החוק שאסור לישראלים להיפגש עם אנשי אש״ף. היית מראיינת את יחיא סינוואר לפני מותו אם זה היה אפשרי?
״ערפאת היה האיש שעשה את הפיגועים, האיש שכולנו שנאנו שנאת מוות, אבל הוא לא היה ציני ודמוני כמו יחיא סינוואר. מעולם לא. יחיא סינוואר היה הרוע בהתגלמותו. כל 7 באוקטובר זה הרוע בהתגלמותו. כשראיינתי את ערפאת ראיינתי גם את השבוי אהרון אחיעז ז״ל, שהיה אז השבוי הבכיר של מלחמת לבנון הראשונה. את יודעת באיזה כבוד התייחסו אליו? הוא הפך להיות ידיד של השובים שלו ואחר כך דאג למשפחות שלהם. אחד הסיפורים שסיפר היה שהוא מאוד רצה תפוחי עץ, אז הם הלכו לשוק והביאו לו. איך אפשר להשוות בכלל בין זה לבין איך שסינוואר התייחס לחטופים שלנו? שנאתי את ערפאת כמו כולם. כשהוא חיבק אותי שמתי את הידיים לפניי, כדי שגופו לא ייגע בגופי. אבל אי אפשר להשוות".
סיפור אהבה
עלילת הספר מתרחשת בכמה מקומות, כולל ביוון - טרנד נדל״ני שנראה שהפך לאחרונה לטרנד ספרותי.
״אני אוהבת את יוון, הייתי שם בפעם הראשונה בחיי בשנת 1973, הייתי במיקונוס עוד לפני שהיא היתה מיקונוס, וכיום אני מבקרת בה מדי שנה. על נטע עובר המון ביוון. היא מתאהבת, למרות שהיא לא מוכנה להודות בזה. ניקו, הגבר שהיא פוגשת שם, הוא נס מבחינתה. היא מרשה לעצמה סוף־סוף גם להרפות טיפה מהאובססיה של החיפוש הזה אחרי הבן שלה וליהנות. היא נהנית מהאהבה, מהיופי, מהאנשים, מהאישה הזאת שהולכת בכל יום לטייל עם העיזים שלה, מהאיש שמתייחס לתרנגולות שהוא מגדל כאילו הן הילדות שלו. רק אז היא מרשה לעצמה גם לראות את היופי, שלא הכל שחור".
נטע מאשימה את עצמה כל הזמן בטעויות שהיא עשתה בגידול של יולי, הבן שלה.
״כן. אנחנו מגדלות את הילדים שלנו הכי טוב שאנחנו יכולות, אבל אין ספק שאנחנו עושות הרבה טעויות. אני, למשל, לא חושבת שהייתי מחנכת טובה - אני אמא טובה, אבל אני לא יודעת כל כך להציב גבולות. אני מכירה אימהות שממש קלקלו את הילדים בזה שאפשרו להם כל דבר ופתרו הכל בכסף".
"נטפליקס רכשו את הסדרה, ובזכות זה הספר תורגם לעוד שפות, אז לא הצטערתי, וגם נתתי אישור לעונה שלישית. עכשיו אני מאוד עניינית. יהיו לי תמלוגים וזה מה שמעניין אותי כרגע, כי הם כבר לקחו את הספר שלי והפכו אותו למשהו שלהם"
אחד הדברים הבולטים בספר, שהוא נכתב כמעט כשיר אהבה לתל אביב, זאת אף שישי־לוי היא בכלל ירושלמית. ״הילדות המאושרת התל־אביבית הזאת, של ים, רחוב, חופש, לא היתה לי כי גדלתי בירושלים", היא מספרת. "ילדות ירושלמית היא עולם אחר לגמרי, ירושלים הרבה יותר כבדה. אני מסבירה את זה ב׳מלכת היופי של ירושלים׳. לונה ורחליקה מדברות ביניהן. לונה אומרת שכשהיא תהיה גדולה היא תרצה לגור בתל אביב, אז רחליקה שואלת אותה למה והיא אומרת: ׳ירושלים כבדה, רצינית, הכל בה כזה קשה. ירושלים זה את. תל אביב קלה, שמחה, יש שם אופנה נהדרת, יש שם ים׳ - היא מונה את היתרונות בתל אביב ואומרת: ׳תל אביב זה אני׳.
"אני באה מדורי דורות של ירושלמים, אני דור שמיני, משפחה מאוד ירושלמית, ואף פעם לא אהבתי את ירושלים, לא התחברתי לעיר בכלל. ובאמת, הגעתי לתל אביב בגיל 20 בתקופה שבה לא היה מקובל לעזוב את הבית ולעבור לגור בעיר אחרת".
איך ההורים שלך קיבלו את המעבר?
״היתה לי מלחמה גדולה איתם, אבל ניצחתי. אני אוהבת בתל אביב הכל. את הקלות של האנשים, יש פה איזה סוג של אנרגיה נהדרת. תמיד, בכל מצב, גם בתקופות קשות".
האמירה הזו של ישי־לוי עמדה למבחן לאחרונה, כאשר במלחמה מול איראן דירתה נהרסה מפגיעת טיל. את הראיון קיימנו בדירה אחרת באותה שכונה, שאליה עברה רק לאחרונה.
״זה משהו שקשה לתאר במילים. הטיל פגע בבניין ב־22 ביוני. באותו לילה עבדתי עד לפנות בוקר על התיקונים האחרונים לספר. סיימתי לכתוב והייתי מאוד עייפה, והנחתי את כתב היד על שולחן הכתיבה שלי. ב־7 בבוקר היתה אזעקה. התעוררתי ושעטתי למטה עשר קומות ברגל, ונפגעתי בברך. כשהטיל פגע, זה היה כאילו מישהו אוחז בי בגב וזורק אותי לצד השני של המקלט. רק אחרי כמה ימים נתנו לנו לעלות עם פיקוד העורף לדירה, וזה היה פשוט טירוף. החלונות היו מנופצים, מנורת הקריאה מנופצת, הכל שברים וזכוכיות - ולהפתעתי המוחלטת, רק כתב היד ניצב שם על השולחן, אפילו עמוד אחד לא זז. השגחה אלוהית".
נשמע נורא.
״אני יכולה להגיד לך שבשבועיים הראשונים אחרי הטיל הייתי אבודה לגמרי. לא ידעתי מה קורה איתי, לא ידעתי מימיני ומשמאלי. צריך היה כבר להתחיל להגיש תביעות למס רכוש, ולא הצלחתי לזוז. הייתי כמו ילדה קטנה בת 6. למרות שהתמודדתי בעבר עם הדברים הכי קשים בעולם ויכולתי להם, המצב הזה, שאת מאבדת את כל עולמך ברגע, התחושה שאת חסרת כל, וגם הידיעה שאת לא חסינה, שהסכנה היא כאן ומוחשית - חדרו אלי, בעוד בעבר תמיד הרגשתי חסינה".
איך יצאת מזה?
״עזרו לי ולקחו אותי יד ביד, באמת כמו ילדה קטנה. בחורות שעובדות איתי קיבלו על עצמן לטפל לי בעניינים של מס רכוש. לא הייתי מסוגלת, אבל לא הרשיתי לעצמי להיסחף לרחמים עצמיים, ידעתי שצריך להתחיל לזוז".
מחוץ למגירה
לא רק "מלכת היופי של ירושלים" היה סיפור הצלחה אדיר, אלא גם ספרה השני, "אישה מעבר לים". כשאני תוהה אם היא מרגישה את כובד הציפיות מספריה, ישי־לוי עונה בכנות מפתיעה. "זה משא מאוד כבד. אני עם כאבי בטן מאז שהספר יצא לאור. עם ׳אישה מעבר לים׳ הייתי בחרדה מטורפת, כי ידעתי שזה לא יגיע להצלחה של ׳מלכת היופי של ירושלים׳, שממש שברה תקרת זכוכית, אבל הוא כן הצליח מאוד. אז אני לחוצה, אבל כבר לא מרגישה שאני צריכה לעשות כל דבר, להפוך עולמות, בשביל שיקנו את הספר.
"כשרצו לראיין אותי בשני הספרים הקודמים, הייתי מוכנה להתראיין במקומון של קריית אונו, בכל מקום. אבל ספר שלישי זה כבר רציני. אני יכולה לקרוא לעצמי סופרת אחרי שני ספרים מצליחים. לא קראתי לעצמי סופרת כשכתבתי את ׳מלכת היופי של ירושלים׳, גם כשאחרים קראו לי. היום כן, וזה ההישג הכי גדול שלי - שהצלחתי להפוך מעיתונאית לסופרת. בגיל 65, שבו רוב האנשים סוגרים את החלומות שלהם במגירה ואומרים ׳זה כבר לא יקרה בחיים האלה, אני כבר לא אצליח להגשים את החלום שלי׳ - הגשמתי חלום".
לאחרונה הכריזה yes כי ל״מלכת היופי של ירושלים״ תופק עונה שלישית, זאת נוסף על מחזה המבוסס על הספר שעלה בתיאטרון בית ליסין. ״כשהספר יצא לאור והצליח מאוד, עטו עלי הרבה מאוד חברות הפקה ורצו להפיק את הספר כסרט או כסדרה", היא מספרת.
היית מעורבת בהפקה?
״בחוזה היו כמה דברים שהקפדתי עליהם - שהם ישמרו את שם הספר, אבל הם גם ככה לא היו משנים כי הספר כבר היה מותג. היה סעיף שאסור להם לשנות שמות של הדמויות הראשיות. היה גם סעיף שאמר שאני יכולה להיות מעורבת בליהוק, גם אם לא להחליט. בליהוק היה חשוב לי רק דבר אחד - שאת דמותו של גבריאל יגלם מיכאל אלוני, שדומה בול לסבא שלי. הם רצו שחקן אחר מאוד ידוע, לא פחות כוכב ממיכאל, ואני לא הסכמתי, גם כשהוא היה עסוק בצילומים של 'שטיסל' והם לא רצו לחכות לו. התעקשתי על זה, והם הלכו איתי וגם אמרו לי תודה אחר כך".
איך היו הצילומים?
״בעונה הראשונה שיתפו אותי בכל דבר. אמרתי להם 'אני לא רוצה להיות מעורבת, אני סומכת עליכם שתשמרו עלי ותכבדו אותי ושתשמרו על הספר שלי'. זה לא היה מקביל לספר, אבל גם את זה הבנתי, בכל זאת זו טלוויזיה. התסריטאי הוא גם יוצר ויש לו הצורך שלו ליצור. אבל בעונה השנייה פשוט בכיתי. הם הלכו כל כך רחוק, עשו דברים כל כך לא ראויים בעיניי. לא אכפת לי להגיד את זה כי הם יודעים, הם היו אצלי בבית ודיברנו על זה. אני מאוד נפגעתי".
מה הם עשו?
״למשל, האונס של רוזה. רוזה נאנסת על ידי ערבי ונולדת לה ילדה, והילדה הזאת היא בקי. איזו משפחה ספרדית מסורתית אז תאמץ ילד שנולד מאונס של ערבי? או ההתנהגות של לונה, איך שהיא לבושה במכנסיים הקצרצרים האלה, איך שהיא מדברת או זה שהיא מקיימת יחסי מין עם החבר שלה לפני החתונה. איפה נשמע דבר כזה? אני כל כך הקפדתי בספר על אותנטיות, עשיתי מחקר של פרטי פרטים כדי להיות אותנטית, וכאן הרסו לי את האותנטיות. הרסו. לא יכולתי לקבל את זה. בעונה השנייה הם כתבו סיפור חדש. לקחו את השם של הספר שלי, והתסריטאי הרשה לעצמו לעשות מה שהוא רוצה".
ועכשיו?
״עכשיו אני ריאלית, אני כבר לא חושבת בצורה רגשית. נטפליקס רכשו את הסדרה, ובזכות זה הספר תורגם לעוד שפות והתפרסם מאוד בעולם. אז לא הצטערתי, וגם נתתי להם אישור לעונה שלישית. העונה הזו לא תהיה דומה לספר, אבל עכשיו אני מאוד עניינית. יהיו לי תמלוגים והספר יתורגם לעוד שפות, זה מה שמעניין אותי כרגע, כי הם כבר לקחו את הספר שלי והפכו אותו למשהו שלהם. אני לא מצטערת, הרווחתי מזה בסופו של דבר, אבל רגשית זה קשה".
