גדול סופרי האימה מתריע שהאמנות עלולה להיות השער שדרכו הזוועה המודחקת ביותר פורצת

מעטים הסופרים שהצליחו להפוך את האמנות עצמה למקור של אימה. בשני הסיפורים הקצרים של ה"פ לאבקרפט, "המודל של פיקמן" ו"המוזיקה של אריך זאן", שנכרכו בספר אחד, מתבררת האמנות ככוח דו־משמעי ומסוכן: היא חושפת את הפחדים הכמוסים של יוצרה ומשחררת את האימה שהיא לכאורה מנסה להרחיק.

"המודל של פיקמן" עוסק בריצ'רד אַפטון פיקמן, צייר גאון שסולק ממועדון אמנים יוקרתי בעקבות ציוריו מעוררי הפלצות. פיקמן מצייר גּוּלים, יצורים מבעיתים שהגיעו למערב מהמיתולוגיה הערבית, כשהם טורפים בני אדם בסצנות יומיומיות מצמררות. ככל שהסיפור מתקדם, כך מתברר שהריאליזם המטריד של ציוריו אינו מקרי: המודלים של פיקמן הם יצורים חיים ואמיתיים, מה שהופך את היצירה כולה לכזו שמערבלת בין מציאות לדמיון. הסיפור מותיר את הקורא בתחושה עמוקה של אי־נוחות לגבי כוחו של האמן ומידת שליטתו על האמנות, שהופכת למפלצתית ולבלתי נשלטת.

ב"המוזיקה של אריך זאן", סטודנט למטאפיזיקה מתגורר מתחת לעליית הגג שבה חי מוזיקאי זקן ואילם, המנגן מדי לילה מנגינות מוזרות ומהפנטות. בהדרגה מתברר שהמוזיקה שלו לא נועדה להנאת המאזין, אלא משמשת מחסום אחרון מול ישויות אפלות וחסרות שם, המאיימות לחדור לעולם דרך החלון הפתוח. כשהסטודנט מנסה לפענח את המנגינה הבלתי אפשרית, הוא מגלה שהאמנות היא שדה קרב ממשי, שבו הטירוף וההיגיון נלחמים על נפשו של האדם.

גדולתו של לאבקרפט היא ביכולתו להטיל את הקורא למעמקי פחדיו, בלי להיזקק לתיאורים מפורשים של זוועה. הוא בוחר דווקא לעורר את הדמיון ולתת לאפילה הפנימית, זו שהקורא מביא איתו, למלא את החללים הריקים. בדומה למרי שלי ולרוברט לואיס סטיבנסון, לאבקרפט מזכיר לנו שהמפלצת האמיתית אינה יצור זר ורחוק, אלא חלק בלתי נפרד מאיתנו.

ביצירותיו מורגשת השפעת הפילוסופיה הניטשיאנית: הוא מחלק את החברה לאמנים דגולים ולמתחזים חסרי עומק. אלא שהחלוקה הזאת מתגלה במהרה כאירונית, כי דווקא האמנים בסיפוריו הם אלו המשלמים את המחיר הכבד ביותר על הצלחתם: מחיר הבידוד, הטירוף וההתמודדות הבלתי אפשרית עם האמת האפלה של יצירותיהם. לצד היותו סופר פורץ דרך, לא ניתן להתעלם מהגזענות ומהאנטישמיות המטרידות של לאבקרפט. אך דווקא הגזענות הגלויה הזו מדגישה את האימה העמוקה שהוא מתאר: פחדו של האדם מפני האחרוּת שבתוכו, הצל. מפני האפשרות להפוך לקורבן, או גרוע מכך - להפוך בעצמו למפלצת חסרת שם ופנים.

הסיפורים, המתורגמים בידיו המיומנות של דוד ישראל ארונשטם, שומרים על המתח שבין התקופה שבה נכתבו לשפה עכשווית, ומאפשרים לקוראים להיסחף, באופן חי ומוחשי, אל תוך המאבק האינסופי של האדם בעצמו.

לאבקרפט מתריע שהאמנות לעולם אינה תמימה כפי שנוח לנו להאמין: היא עלולה להיות השער שדרכו הזוועה המודחקת ביותר פורצת לחופשי, והאמן, למרות יומרותיו לשלוט ביצירתו, הוא לרוב רק כלי משחק בידיה של אותה אימה קדמונית, בלתי נראית אך בלתי נמנעת.