אלונה פרנקל: "יש בספרים שלי כנראה איזה קסם, משהו שאפילו לי קשה להגדיר. אבל ההוכחה היא בפודינג"

הדבר הראשון שרואים אצל אלונה פרנקל הוא משקפיים שחורים עבי־מסגרת ושתי צמות לבנות עדינות, כמו של ילדה. "השיער שלי מושפע מהמלחמות", היא אומרת. "אחרי ששת הימים הפסקתי להסתפר, ואחרי 7 באוקטובר הפסקתי לצבוע. עד אז עשיתי חינה, ועכשיו די".

ואת הנזם באף מתי עשית?

"לפני חצי שנה הייתי בכל מיני טיפולים, ודקרו אותי ודקרו אותי, אז החלטתי שדי, אני לוקחת את השליטה לידיים ואני אדקור את עצמי. יאיר (לין, בן זוגה ב־20 השנים האחרונות; ת"ה) אמר לי, 'מה, את השתגעת', אבל אני החלטתי לעשות נזם. הם היו כאלה מופתעים ונחמדים בחנות, פתאום באה מישהי כמוני. קעקוע אני לא כל כך רוצה לעשות אבל אולי בסוף אני אעשה, באיזה מקום סודי. אני לא פוסלת".

"לא לקחתי על זה פיקוד"

אני פוגשת את הסופרת־מאיירת בביתה בתל אביב, לא רחוק מכיכר הבימה. כבר 30 שנה היא שם, ואין כמעט פיסת קיר או שולחן שאינן מכוסות באמנות, בספרים ובחפצים שונים. מה אין פה? ציורים של חתולים, בובות מעשה ידיה, הדפסים של חדי־קרן, קולאז' ובו צילומי דיוקן של הסופרים הנערצים עליה, ובהם פרוסט, קפקא וטולסטוי. אני מזהה גם לא מעט בובות של מיניונים צהובים חדי־עין ("אני מתה עליהם! את כל הסרטים אני רואה").

ובין עשרות הבובות והפסלים, בתוך פעמון זכוכית, פסל של נפתלי על הסיר, דמות הילד שיצרה ושכיכב בספר ששינה את חייה ושהפך אותה ליוצרת מוכרת בכל בית, "סיר הסירים". הספר על הילד עם השם הגלותי, שנגמל מחיתולים, הפך בן־לילה לרב־מכר בינלאומי ופחות או יותר הגדיר ז'אנר חדש - ספרי עזרה לפעוטות. מאז ועד היום הוא ממשיך להימכר, תורגם לשפות רבות ונמכר במיליוני עותקים.

"נדהמתי מההצלחה שלו. הוא נהיה רב־מכר בקוריאה, ביפן. מעולם לא העליתי על דעתי שזאת תהיה סדרה, שיהיו עוד ספרים על נפתלי".

פרנקל מזמינה אותי לשבת ומציעה לי להתעטף בשאל כתום־אדום נגד צינת המזגן. "מתאים לך לשיער", היא מחייכת ומתרווחת בכורסה מולי, מושכת את רגליה לישיבה מזרחית. את כיכר הבימה הסמוכה היא ובן זוגה הקפידו לפקוד בהפגנות, אבל "עכשיו כבר קצת אין לי כוח".

את מיואשת?

"בכל הכוח אני מנסה לא להתייאש, אבל זה מאוד קשה. החבר הכי טוב של הבן שלי נהרג, גם נהרג לנו חבר מאוד טוב מנחל עוז, אלכס דנציג. היסטוריון. נחטף ונרצח במנהרות בעזה. הוא ניהל סמינרים ביד ושם והוא היה מזמין אותי לפגישות עם פולנים שהגיעו, אני מדברת פולנית וגם הוא. התיידדנו ונהיינו קרובים".

"הדיבור על לידה הפך להיות מכני לגמרי. גם אולטרה־סאונד, מצלמים את הבן אדם עוד לפני שהוא נולד. אין יותר פרטיות. כבר לא מדברים על אהבה, אלא רק על הפריות ופונדקאות. ובכל זאת, רוב בני האדם נולדים מאקט של אהבה"

שני בניה חיים בבוסטון. הראשון היגר לפני כ־30 שנה, והשני כשהמלחמה החלה. כשאני שואלת איך זה לחיות רחוק מהם, התשובה מפתיעה. "תראי, האמת היא שאני לא סבתא מצטיינת. לא לקחתי על זה פיקוד", היא מספרת. "האושר שלי בסבתאות הוא שלילדים שלי יש ילדים בריאים. ביום־יום זה לא שינה לי שום דבר ומבחינה של לחבק, לנשק, להריח - זה באמת עצוב. הם בעצם חזרו לגולה. אבל אני לא יכולה לגור במקום אחר. ההתחייבות שלי למדינה היא טוטאלית, אני פשוט לא יכולה להתכחש לכל מה שהוקרב כאן ושנעשה כאן - וזאת התחייבות. אז זה קשה לי מאוד".

פרנקל מדברת על השינוי האדיר שעבר כאן, במדינה, ובכלל. "המדינה השתנתה מהרבה בחינות. הרבה דברים השתנו. גם בנשיונל ג'יאוגרפיק, בטלוויזיה, פעם לא היו מראים הכל. היום מראים לפרטי פרטים איך הלביאה תופסת את האיילה, איך היא קורעת את הבשר, את הפה המדמם שלה. המוות מושל, והכל מדיף צחנת מוות".

ההוכחה בפודינג

הספרים של פרנקל ליוו אותי בילדותי המוקדמת. אהבתי להתבונן דקות ארוכות בעיטורים של "ספר הפילפילים". בפילים האחוזים ומשובללים זה בזה, בצבעים הרכים. אהבתי את קוטן הספרים הריבועיים שהוציאה. אני זוכרת את הבחירה ההומוריסטית־גרפית שלה למלא עמוד שלם ב"סיר הסירים" במילה "וישב".

והנה גם היום, בגיל 88, פרנקל ממשיכה להוציא ספרי ילדים. ספרה החדש "על מה דגרה אמא אווזה" ראה אור לקראת שבוע הספר, ולאחרונה יצאה גם מהדורה מחודשת של "איך נפתלי בא לעולם, ספר מלא אהבה" (הוצאת פרדס).

"זה מה שאני יודעת לעשות. בשביל זה מוכנים לשלם לי, זאת הפרנסה שלי", היא אומרת. "לא תמצאי הרבה סופרים שחיים מהיצירה שלהם. לא שאני כזה גאון, אני ממש לא, אבל יש לי קצת שכל ויש לי חמלה ואני מכירה מצבי נפש של בני אדם".

נשמע שאת אומרת את זה בהסתייגות.

"לפעמים זה בעל כורחי, כי למה לי להרגיש כאב של מישהו. אבל זה עובר אלי, יש לי תכונה כזאת. ויש לי טעם טוב. התכונות האלה התחברו יחד ליצור את הגישה, את השפה. יש בספרים שלי כנראה איזה קסם, משהו שאפילו לי קשה להגדיר. אבל ההוכחה היא בפודינג. זה קיים כבר שנים".

במשך שנים את כותבת ספרים לאותו קהל יעד, פעוטות. ספרתי 50. למה את כותבת דווקא לילדים רכים?

"זה מתחיל מזה שאני נורא מרחמת על הילדים. קשה מאוד להיות ילד. קודם כל אתה נמוך, לרוב הדברים אתה לא מגיע, אין לך כרטיס אשראי, אומרים לך מה לעשות. זה באמת מאוד קשה".

ואולי זה כי גם את קצת ילדה?

"נורית זרחי אמרה שעבור אנשים מסוימים, הילדות היא כמו אי באמצע החיים, ושיש אנשים שיכולים לעלות על דוגית ולשוט מדי פעם לאי הזה. אני מהאנשים ששומרים על ההתפעמות הילדית. אני כל היום מתפעלת מדברים ומרגישה קשובה אליהם. אני יכולה לקחת פרח ואני סתם מסתכלת עליו, אני מתבוננת ומרגישה אותו. כל מה שאני רואה - אני גם מרגישה פיזית. מי שמתבונן ככה בעולם, הוא לא נהיה שר אוצר".

את יודעת להגיד מה סוד הקסם של הספרים שלך?

"אני מנסה להיות עניינית, צנועה, אמיתית. אף ספר שלי לא מסתיים בהפי אנד אלא בתקווה. מינימליזם, לא לבלבל ולא להשתמש בקלישאות".

ובאמת פרנקל, מאימהות האמת בספרות הילדים המקומית, מתארת בספריה אמיתות חיים באופן לא מתנצל, לא מתייפייף ותמיד עם איזו בדיחה חתרנית. כזה היה, למשל, המשפט הזכור: "'שלום פיפי! שלום קקי!' אמר נפתלי. 'להתראות בים!' אמרתי אני, אמא של נפתלי, והורדתי את המים".

המשפט הזה גרר בשעתו תגובות לא מעטות, ובהן של אורי מרינוב, מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה דאז, שביקש שתסיר אותו. פרנקל התחייבה שברגע שהוא ידאג שלא יזרימו יותר שפכים לים, היא תשנה את הנכתב. שנים עברו והיא קיבלה ממנו מכתב נוסף, הפעם היתה זו הזמנה לסיור בבריכות החמצון כדי שתראה שהשפכים עוברים טיהור, ותקיים את הבטחתה להסיר את המשפט מהספר. בשלב הזה "סיר הסירים" כבר היה הצלחה מסחררת והודפס במהדורות רבות, והמשפט הפך לביטוי שגור.

"המזל שלי היה שרגע לפני ששינינו אותו, פרצה מגפת כולרה בגלל שפכים בים. אז החלטתי שמותר לי להשאיר אותו בספר עוד קצת".

"היום הרע של טובה" היה עוד ספר שהציג אמת פשוטה אך נדירה בספרי ילדים - שילדים הם לא תמיד יפים וחמודים. לפעמים הם רעים, והם אפילו נהנים מזה. קריאה בו היום מראה שהחתרנות שלו אף גברה.

"אין לי נוסחאות ורצפטים", היא מודה כשאני שואלת איך הכי נכון לכתוב לילדים. "גם אין דבר כזה 'ילדים', כל ילד הוא שונה. יש ילדים רגישים יותר ויש פחות. יש ילדים אינטליגנטים ויש ילדים טיפשים, מה לעשות. ויש ילדים יפים ויש מכוערים. קשה לעשות הכללה. אבל כל ילד מתחיל בהורה, ולפחות לגביי - אני חושבת שהייתי אמא מושלמת".

זה משפט שאימהות בדור שלי לא יגידו בחיים.

"שאלתי באמת את בני מיכאל, שהוא פסיכולוג קליני, אמרתי לו: 'מיכאל, נכון שאני אמא מושלמת?' אז הוא הרהר קצת ואמר 'לא, אבל לא הייתי מחליף אותך'. אבל אני חושבת שיש לי מרשם להורה מושלם".

קדימה, אני כותבת.

"הורה מושלם הוא מישהו שאפשר לסמוך עליו ללא שום סייג. צריך לא להפר אף הבטחה. להיות לצד הילד, לא לצד הגננת או המורה או המפקד בצבא או הבוס, רק לצד הילד. לנשק, לחבק, לפנק ללא שום חשש שהוא ייצא מפונק. המגע מזין אותו".

אקט של אהבה

הסיבה הרשמית לפגישתנו היא הוצאה מחודשת של "איך נפתלי בא לעולם", שמסביר, כשמו, איך באים לעולם ילדים. גם הוא, כמו שאפשר להניח, עורר תגובות נסערות. למעשה, זמן רב פרנקל לא הצליחה למצוא הוצאה שתסכים להוציא אותו. בכנס פנקס השני, בשנת 2013, היא תיארה זאת כך: "עורכת באחת ההוצאות הגדולות אמרה לי שהם ישבו בישיבת מערכת, וכולם קיבלו שוק. איך כתבתי שהפין של אבא של נפתלי החליק לפות של אמא של נפתלי. היא אמרה, 'תשמעי, זה באמת מצויר מאוד יפה וכתוב מאוד יפה', אבל היא תיקנה לי, סירסה לי את הספר. לא פין, לא פות, לא החליק ולא כלום. היא אמרה שהיא לא מסוגלת להוציא לאור ספר שהיא לא יכולה להקריא לנכדים שלה".

"פעם הייתי בודקת באנציקלופדיה, וערך הוביל לערך ולסקרנות לא היה די, עד שבערב כל הרצפה היתה מלאה כרכים של האנציקלופדיה בריטניקה. היום את שואלת בלחיצת כפתור, ואז את פשוט מקבלת תשובה, ולפעמים היא אפילו לא נכונה"

אבל פרנקל לא ויתרה, והספר לבסוף ראה אור בשנת 2015. כאמור, הכתיבה הישירה על יחסי מין עוררה מהומה. אחד העמודים, שעוסק בתיאור יחסי המין של ההורים, צולם והועבר בקבוצות הורים שונות: "היינו כרוכים. היינו מכורבלים. היינו מלופפים. כל כך צמודים שהפין בגוף של אבא של נפתלי, שעדיין לא היה אבא של אף אחד, החליק לפות בגוף שלי, אמא של נפתלי, שלא הייתי עדיין אמא של אף אחד. ובתוך הגוף שלי היה כל כך חמים, מענג ומרגש, שטיפה מלאה זירעונים נפלטה ממנו ונצמדה לביצית פצפונת שציפתה לה ברחם".

רבים היו מזועזעים מהתיאור, והיו שקראו להחרים את הספר. הוא אף עמד במרכזו של דיון בוועדת החינוך של הכנסת בהובלת יפעת שאשא ביטון, שאמרה אז: "ילדים שרק מגלים את המיניות שלהם יכולים לחשוב שאם אוהבים ומתחבקים ומתוק להם כמו שכתוב בספר, הם יכולים לעשות גם את הדברים האחרים. זה יכול ליצור בלבול". אחרי שאזל מהמדפים, ההוצאה לא רצתה להוציאו במהדורה נוספת. רק עכשיו, בעקבות יוזמה של מדריכת הורים שחיפשה ספר שיסביר בצורה ישירה וכנה את הנושא לילדים רכים - הספר ראה אור בשנית.

"זה ספר חשוב", אומרת פרנקל, "המון שנים רציתי לכתוב על הנושא הזה, ולא ידעתי למצוא את הטון הנכון. בכל ספר, כמו במוזיקה, צריך למצוא היגיון, שזה יישב טוב בפה. ואז היה לי רעיון, לקשור את התהליך של איך בא בן אדם חדש לעולם - עם העולם. שבעצם העולם מחכה לו. זאת השקפת העולם המאוד עמוקה שלי, האמת שלי. שכל מה שיש - נעשה עד שאני אבוא, ושזה בשבילי, עבורי. מובן שעכשיו גם מתווספת לזה המחשבה על מה יהיה כשאני לא אהיה. הרי הכל ימשיך גם בלי המבט שלי. אני מתנחמת במחשבה שבעצם אני אהיה עדיין חלק מהעולם, אני אהפוך בתהליך כלשהו לטיפת טל, או לציפורן של חתול.

"מדברים היום המון על הִתְרַבּוּת, שזה בכלל נראה לי איום ונורא, הדיבור על לידה הפך להיות מכני לגמרי. גם אולטרה־סאונד זה איום, עוד לפני שהוא נולד מצלמים את הבן אדם. אין יותר שום פרטיות. כבר לא מדברים על אהבה, אלא רק על הפריות ופונדקאות, על תרומות זרע. וחשבתי שבכל זאת רוב בני האדם נולדים בצורה כזאת, שבחור פוגש בחורה שמוצאת חן בעיניו והוא בעיניה. הם מתקרבים, מתחברים, מתאהבים ומקיימים אקט של אהבה. למה זה צריך להיות בחדשות שליאור שליין ומרב מיכאלי לא היו יכולים ללדת לבד, ולקחו אם פונדקאית שהופרתה עם הזרע שלו?"

מה מפריע לך בעצם, הפומביות?

"אני בעד להגיד הכל, אבל שלכל דבר יהיה את המקום שלו. לא כל דבר צריך להיות בחדשות".

האנשים שידעו הכל

מלבד ספריה לילדים כתבה אלונה פרנקל שלושה ספרי מבוגרים שמבוססים על חייה. הראשון, "ילדה", זיכה אותה בפרס ספיר. היא מעולם לא למדה ציור, אך מאיירת בעפרונות צבעוניים, בטושים, בצבעי שמן, פסטל, ובשנים האחרונים אף משתמשת במחשב לצורך צביעה. היא טוענת שכשהתחבאה בכפר נוצרי בזמן מלחמת העולם השנייה, הספרים והציור היו ההצלה שלה. "כל החיים שלי היו ספרים וציורים, ספרים וציורים".

ונראה שזה עדיין ככה - גם היום הבית שלך מלא ספרים.

"הספרים הם חלק ממני", היא מחייכת. "בגיל 10 קראתי את 'מלחמה ושלום' של טולסטוי לראשונה. אז עניינה אותי רק האהבה. בפעם השנייה שקראתי אותו עניינו אותי המנהגים, הפולקלור, הסוציולוגיה. ובפעם השלישית, לא מזמן, עניינה אותי רק המלחמה, הפוליטיקה.

"הספרים פה עושים אהבה בלילות, ומתוכם נולדים חדשים. אבל זה לא יכול לקרות בטכנולוגיה החדשה, כשאת שואלת איזו דמות וירטואלית 'איך קראו לסוס של אלכסנדר הגדול?' פעם, כשרציתי לדעת דבר כזה, הייתי קודם כל מתקשרת ליורם ברונובסקי, הוא ידע הכל. גם בעלי זיגמונד ידע הכל. היה לו מוח מפליא, כמעט מפחיד. אבל כל האנשים שידעו הכל כבר מתו. אז הייתי בודקת באנציקלופדיה, וערך הוביל לערך ולסקרנות לא היה די, עד שבערב כל הרצפה היתה מלאה כרכים של האנציקלופדיה בריטניקה. היום את שואלת בלחיצת כפתור, ואז את פשוט מקבלת תשובה, ולפעמים היא אפילו לא נכונה".