ג'וזף פיינדר גולש על טרנד האוליגרכים והולך הכי רחוק עם הקלישאה

ג'וזף פיינדר הוא מעצמה של ספרי מתח. יהודי־אמריקני, בוגר לימודי רוסיה בשתי אוניברסיטאות עילית, ייל והרווארד, אולי שירת תקופה קצרה ב־CIA ואולי לא, פרסם עד כה 17 רומנים, חלקם רבי־מכר עולמיים, שניים עובדו לסרטי קולנוע, פרסים ספרותיים, אתר מושקע, כל זה.
באופן מפתיע ספרו האחרון, "בת האוליגרך", מתקשר לספר הראשון שכתב, ספר לא בדיוני שיצא לאור כבר ב־1983 ושמו "שטיח אדום: הקשר בין הקרמלין לבין אנשי העסקים החזקים ביותר באמריקה".

גיבור הספר "בת האוליגרך" הוא פול ברייטמן, סוחר מניות מבריק בקרן גידור, שבאירוע חברתי נוצץ מתחיל עם מלצרית ששמה טטיאנה. די מהר מתברר שהיא לא מלצרית אלא צלמת, ובהמשך מתברר שלא רק צלמת אלא גם בתו של אחד האוליגרכים העשירים בארה"ב, ארקדי גאלקין, מיליארדר יליד רוסיה שהיגר לארה"ב.

בהתחשב בכך שפול הוא גבר נבון, הוא מקבל סדרה של החלטות מטופשות מאוד. הוא מתאהב בטטיאנה (טוב, זו לא החלטה, זה צונאמי של רגש, גם אם אין לו הסבר עמוק ומשכנע בספר), מתפטר מעבודתו ומצטרף לעסקי אביה של אהובתו (מייד לאחר שהם מתחתנים). הוא מקבל מחמיו מתנות שאינו רוצה בהן, עושה עבורו עסקאות שכל פעמוני האזהרה של החוק מצלצלים מעליהן, וכאשר קולגות שלו מתחילים למות בנסיבות חשודות - הוא הופך למודיע של ה־FBI.

עד מהרה הוא נקלע לסיטואציה, שבה דרך הפעולה היחידה שנותרה בפניו היא להיעלם - בעולם שבו בלתי אפשרי לעשות זאת. הרי בסוף תמיד יזהו אותך במצלמת רחוב אקראית. ואז, הוא צריך לברוח פעם נוספת.

הספר מתנהל בשתי עלילות מקבילות, המתרחשות בהפרש של שש שנים. הן משתרגות זו בזו, מקרינות זו על זו, שתיהן מותחות מאוד, והן כתובות במיומנות גבוהה. הן עוקבות אחר פול בזהויותיו ובגלגוליו השונים, ושיאן, כצפוי, הוא כאשר התמונה במלואה נפרשת בפני הקורא, ומתחיל המרדף האחרון, לחיים ולמוות.

לספר עוצמות וחולשות רבות, אך בסופו של דבר מיומנות הכתיבה של פיינדר מנצחת. אולי תורמים לכך גם ימי הקיץ הלוהטים והמצב בכלל, שרק גורמים לך לרצות להימלט לקריאה אסקפיסטית ומותחת, גם אם בשארית המודעות אתה יודע שמעבר לבידור טוב, אין בספר הרבה.

זה ספר המתבסס על קלישאת האוליגרך. ארקדי גאלקין הוא קלישאה מהלכת. אוליגרך המנפנף ללא הרף בסממני עושרו, שנראה שנלקחו ממגזין גנרי (יאכטה עצומה, נברשות זהב, מטוס ומסוק פרטי, קוויאר בכמויות), מערך אבטחה יעיל ואכזרי (יוצאי קג"ב וכוחות מיוחדים), סנטימנטליות רוסית, הומור עצמי ורשעות חסרת גבולות, חיבוק חם שיכול להפוך בשנייה לרצח וכך הלאה, מתוך קורס המבוא לאוליגרכים.

הבת, טטיאנה, רוצה להתרחק מאביה ומאורח חייו הראוותני והאכזרי, אך פעם אחר פעם, ברגעי מבחן קטנים וגדולים, בוחרת להיות חלק מהמשפחה. מסכת יחסיה עם פול אינה מבוססת, וקסמה (מעבר להיותה יפהפייה, כמובן) אינו מוסבר.

אמרנו כבר שמהלכיו של פול נמהרים ולא חכמים, בלשון המעטה. כדי שנוכל להבין את מעשיו, או לפחות להשעות את חוסר האמון שלנו, צריך היה להעמיק בדמותו. נאמר לנו כי התייתם מאמו בגיל 16, וכי אביו החליט להתנתק מהבלי העולם הזה ולחיות ביער, תוך כדי שהוא זונח את בנו. נטישה כפולה כזו יכולה לעצב את דמותו של נער צעיר, אבל פיינדר לא נותן לנו מספיק חומרים.

אפשר להבין את ההיקסמות של גבר צעיר מעושרו הבלתי נדלה של אוליגרך, אבל במקום לתאר לנו את תהליך ההתאהבות בעושר ובסממניו הזוהרים, כל מה שנאמר לנו הוא שפול סולד מעושר כה מוחצן (אך בפועל מתמכר לו). גם שיתוף הפעולה של פול עם רשויות החוק אינו מנומק. יש בו אלמנט של בגידה קשה במשפחתו החדשה ובאשתו האהובה, אבל הממד הרגשי של המהלך נותר סמוי.

הספר עוסק באפקטיביות ביכולת (או ליתר דיוק - בהיעדר היכולת) להיעלם בעולם שבו הכל מצולם, מתועד, מפוקח ונשמר לנצח, ומצליח ליצור תחושה חזקה של פרנויה, כי אפילו במרחביה העצומים של ארה"ב - תמיד ימצאו אותך.

"בת האוליגרך" הוא קריאת קיץ מהנה. הספר כתוב בפרקים קצרים וקצביים, פיינדר שולט בעלילה היטב ומקדם את הסיפור על שני צירי הזמן שלו באפקטיביות והתרגום של שרון פרמינגר רהוט וללא דופי. ועדיין, מי שמחפש עומק והזדהות רגשית עם הדמויות, יצטרך לעשות זאת בספר אחר.