"תמיד הייתי קצת זאב בודד, אף פעם לא הייתי בברנז'ה"

כבר בשורה השנייה של "מחר יהיה אחרת", ספרו החדש של יובל אברמוביץ', איריס אבשלום, אישה נורמטיבית בת 55, מצהירה על כוונתה לסיים את חייה הנוכחיים. זה לא כמו שזה נשמע, זה חודשים שהיא מתכננת את המעבר שלה לכפר יווני קטן כדי להקים בו מלון בוטיק. הכמיהה הבוערת שלה, שהמחר יהיה שונה ממה שקרה בחייה עד לאותה הנקודה, הובילה אותה לכפר היווני ההוא, לבנות מלון ואיתו גם את חייה החדשים.

"משתתפת באחת מסדנאות הכתיבה שהעברתי, בת 60, סיפרה שהיא ובעלה נוסעים לבנות מלון באיטליה", מספר אברמוביץ', 48, על מה שהניע אותו לכתוב סיפור שלכאורה כל כך רחוק ממנו. "אמרתי לה: 'איזה יופי, בטח בני המשפחה והחברות שלך נורא מפרגנים', והיא ענתה שלא, 'החברות שלי לא מבינות איך אני לא סבתא מחתלת'. הלכתי עם זה הביתה וחשבתי שזה ממש מעניין. זו אישה בת 60, כבר גידלה את הילדים שלה, אז מה הבעיה? דיברתי על זה עם חברים ובאמת ראיתי, בעיקר מנשים, הרבה מאוד תגובות של 'ברור, היא לא יכולה לנסוע', וזה התחיל להתבשל אצלי. הקיבעונות האלה שיש לאנשים, מתי חבל הטבור הופך להיות שרשרת אסירים? מי קבע שסבתא חייבת לנדנד נדנדה בגן השעשועים או להחליף חיתולים? והלכתי עם הדבר הזה".

לערער ולהרהר

איריס לא נוסעת רק להרפתקה, היא גם חוותה אסון אישי עמוק שנים לפני כן.
"אחרי 7 באוקטובר נצמדתי למסך, כמו כולם, ושמתי לב שיש איזשהו מודל מסוים בתקשורת הישראלית של הורים, ובעיקר של אימהות גיבורות - מרים פרץ, רונה רמון - והחברה מאוד מחזקת אותם והטלוויזיה בונה אותם, כי זה באמת מאוד מרשים. מצד שני, יש גם אנשים שלא מצליחים להחזיק את זה ומתמוטטים לחלוטין. רציתי לכתוב ספר על אישה שהולכת להגשים חלום, ובעקבות מה שקרה נכנס האסון הזה, שנפל על ראשה, ודרכו רציתי להראות מה קורה עם מי שלא מתמודדים בגבורה ובמרץ עם אסונות שנופלים עליהם".

"יש בארץ שיפוטיות מאוד גדולה כלפי אדם שעוזב. אם מישהו נוסע לעבוד בהייטק, איכשהו בולעים את זה. אבל אם לבן אדם סתם בא אורח חיים אחר, בא לו לגור על הים והוא לא יכול, כי פה על הים זה 20 מיליון שקלים וביוון זה חצי מיליון - אז אוי ואבוי"

מכל המקומות, איריס בוחרת לעבור ליוון, מקום שהרבה ישראלים בורחים אליו בימים אלו.
"למה בורחים ולא בוחרים? זה מאוד שיפוטי. יש בארץ שיפוטיות מאוד גדולה כלפי אדם שעוזב. אם מישהו נוסע לעבוד בהייטק או ללמוד, אנשים איכשהו בולעים את זה. אבל אם לבן אדם סתם מתחשק אורח חיים אחר, מתחשק לו לגור על הים והוא לא יכול לגור פה על הים, כי פה על הים זה 20 מיליון שקלים וביוון זה חצי מיליון - אז אוי ואבוי. אני מרצה בעולם וטס הרבה, ואני לא מכיר עוד חברות שהנושא של הבית, של המדינה, כל כך דרמטי בהן כמו אצלנו. זה גם נכנס לתוך הספר בשיח של איריס שאומרת לבעלה 'אתה יודע, רק בישראל אם מישהו עוזב אז הוא כל המילים השליליות - הוא יורד, הוא בוגד, הוא עוזב, רק מילים רעות'".

למה אתה חושב שזה ככה?

"יש לנו היסטוריה עקובה מדם, ואנחנו נלחמים על הבית שלנו, וגם גדלנו על סיפורי השואה כנרטיב שמוביל אותנו, סיפור העלייה לארץ, האדמה שלנו, הציווי ללדת הרבה ילדים. אבל אני מרגיש שלא התפתחנו. ראיתי לא מזמן שמישהי שמה בפייסבוק כותרת של כתבה, שבאיסלנד עוברים לעבוד ארבעה ימים בשבוע, וכתבה 'איזה יופי'. התגובות התחילו ב'אז תעברי לאיסלנד' ונגמרו ב'תעברי לעזה'. למה לענות לה ככה? למה לא להסתכל מעבר לכתף ולהגיד, 'וואו, באיסלנד קורה משהו מעניין, בוא נבדוק איך להוביל את זה לפה'".

אבל יש כאב לב אמיתי בלראות אנשים בורחים מהמדינה כשהיא במשבר.

"שוב את אומרת בורחים, ואני מתעקש על בוחרים. בכל פעם יש איזה סף שנשבר לנו: יש לי חברים שנפלו להם טילים על הבית. יש לי חברה שהיתה בסוג של התמוטטות עצבים ויצאה מתל אביב לצימר שהיא מצאה. יש אנשים שקשה להם, שמתמוטטים נפשית, שמפחדים, שחרדים, שנפגעת להם הפרנסה. אני בעל חברה, אני עצמאי, וגם הרבה לפני 7 באוקטובר היו פה אירועים שבשנייה מחקו לי את היומן. ואתה אומר, כמה אני יכול? כמה אפשר להכיל את זה? את העוד סבב, עוד נזק כלכלי, עוד 'אני אקח מהחיסכון'. לכן אני לא שיפוטי כלפי אנשים שקשה להם ובוחרים לצאת לשבוע, לשנה, לחודשיים, לעד, או להישאר.

"מותר לערער ולהרהר על המתרחש כאן", אומר אברמוביץ'. "לפני שבוע הייתי בשיחה משפחתית ומישהי אמרה 'לא לדבר על ישראל ככה' למישהו שאמר משהו רע על ישראל. ואני אמרתי 'למה לא?' את יודעת, גם על הבנות שלי אני לפעמים מרכל בלילה מאחורי הגב, עם חברה אחרת שהילד שלה עשה לה עניינים קשים נורא. לפעמים אני מתאכזב או כועס עליהן, וזה לא גורע כהוא־זה מאהבתי לבנות שלי ומהאחריות שלי כלפיהן. בואו נפסיק לפחד לדבר על ישראל. הלוואי שנגיע למצב שבו אם מישהו אומר משהו נגד מה שקורה בישראל, לא נקטלג אותו כשונא ישראל או כלא ציוני".

עזרה עצמית

ספרו הראשון של אברמוביץ', ספר מתח בשם "כאן יעל וייס, תל אביב", יצא ב־2010. מאז יצאו עוד 19 מספריו, ובהם ספרי מתח, ילדים, מדריכי עזרה עצמית וספרים בז'אנר ה"פרוזה מעוררת השראה", כפי שמוגדר גם ספרו האחרון, "מחר יהיה אחרת". כלומר, פרוזה המשלבת בתוכה תובנות חיים במטרה להניע את הקורא להסתכלות חדשה על המציאות. עד היום, על פי אברמוביץ', נמכרו קרוב למיליון עותקים מספריו.

הספר המוכר ביותר שלו, "הרשימה", שבו הוא משתף בתהליך שלו להגשמת חלומות ומעודד את הקוראים ללכת באותה הדרך, הפך לרב־מכר, יצא לאור ביותר מ־20 מדינות, הניב פודקאסט מצליח בשם "המעבדה להגשמת חלומות", והפך למעשה למפעל חיים ולמותג אישי עבור אברמוביץ', שמרצה עליו בארץ ובחו"ל.

ועם זאת, כך נראה, המצב הנוכחי בארץ משפיע גם על מגשימי חלומות. לאחרונה כתב אברמוביץ' לקהילתו ברשתות החברתיות, המונה כ־300 אלף איש, פוסט שבו התוודה: "פעם, לא מזמן, רשימת החלומות שלי כללה רשימה ארוכה של דברים שאני רוצה להשיג ולממש. כעת יש בה סעיף אחד: חזרה לשגרה אמיתית. חזרתם של החטופים. חזרתם של המפונים. חזרתם של החיילים. חזרה של השגרה האמיתית".

"ב־7 באוקטובר איבדתי חבר", הוא מספר. "עברו שנתיים, אני חי ונושם, כמו כולם, אבל חודשים לא עיכלתי את זה. באותו היום הייתי בכלל בהופעה של אדל בלאס וגאס. תמיד כשאני בחו"ל אני דואג שיהיה לי בתיק ספר שכתבתי באנגלית, כדי שאם במקרה אפגוש מישהו מעניין, אני אתן לו ואולי יקרה משהו. בזמן שאדל חלפה לידי הוצאתי את הספר, והיא לקחה אותו ורקדה איתו על הבמה. ואני מתוך התרגשות, התלהבות, שלחתי את התמונות לכל החברים שלי בישראל. זה כבר היה בשבת, 7 באוקטובר, ב־6 בבוקר. לא היה לי מושג מה קורה בארץ, אבל בגלל ההודעות שקיבלתי בחזרה הבנתי שיש עניין.

"כתבתי לרעות ולדביר קרפ, שהיו שכנים שלי בתל אביב במשך המון שנים ועברו לקיבוץ רעים. מאוד חששתי שלא יענו לי, כי התחילו דיווחים בטלוויזיה של חדירה לקיבוצים. ראיתי שרעות מקלידה, אז נרגעתי. ואז היא כתבה לי: 'דביר הרגע נרצח. הוא במחבוא עם הילדים, הילדים בסדר, הם עם הגופה. אני אצל חברה'. ארבע שעות היא היתה על הקו עם הילדים, הרגיעה אותם והפעילה אנשים שיבואו לחלץ. האירוע הזה ריסק אותי לחלוטין".

מה עשו השנתיים האלה למפעל החלומות שלך?

"בהתחלה הייתי בטוח שנגמרה לי הקריירה. הרשימה שלי חיובית והיא מדברת על דברים כמו לעורר השראה והגשמת חלומות, אז מה אני עכשיו בא לדבר עם אנשים על חלומות? אילו חלומות? החלום זה לשרוד. ובאמת, ארבעה חודשים לא העברתי הרצאות. בסוף בניתי הרצאה אחרת, 'מה שלומך?', שעסקה בחיבור לרגשות, לדעת לדבר ולהגיד מה אני רוצה, אבל בעצם מה שאמרתי הוא: 'זהו, אני לא רוצה יותר לדבר על חלומות'.

"כשאמא שלי נפטרה אז ברחתי, או בחרתי, לכתוב ספר חדש. העשייה שומרת עלי בריא נפשית, וזה אולי חלק מהתשובה לאיך יוצרים מחר אחר, להיות בעשייה. עשייה מסיחה את הדעת, ולולא הייתי אדם עסוק יכול להיות שהייתי רואה חדשות וכל היום הייתי בחרדות, והייתי מוטרד מהמשקל שלי או מהקמטים שצצים. הספרים הם הפרוזאק שלי"

"מה שעשה לי סוויץ' זה שנסעתי יום אחד במכונית ושמעתי ראיון עם אמה של אחת החטופות שסיפרה שבתה, שאז היתה עדיין בשבי, העבירה מסר דרך אחת החטופות שחזרה. המסר היה: 'את כרטיסי הטיסה לאיטליה שקנינו אל תבטלי, רק תדחי'. כשהקשבתי לזה אמרתי: 'וואלה, אני מבין!'. כולנו אמרנו שאין לנו פריבילגיה לחלום ולהגשים אותו, ופתאום הבנתי שחלום הוא לא פריבילגיה, אלא משהו לאחוז בו. אז לרגע חשבתי שמפעל החיים הזה נגמר, מתרסק. אבל לא, דווקא גיליתי שיש לו צורך גדול יותר".
לא ברור אם קודם הגיע המסר או הספר, אבל גם את "מחר יהיה אחרת" הוא הפך להרצאה שמדברת על איך יוצרים מחר אחר בתוך מציאות כאוטית. "עושים את זה דרך בית נעים, למשל, בית שמח", הוא מספר.

מה זה אומר?

"למשל, הבית שלי תמיד מואר בנרות דלוקים בכל שעה של היום, תמיד נעים. ולא רק הבית. לצרוך הרבה תרבות, סרטים, תיאטרון, אופרה, ספרים, מוזיקה כל הזמן. הפוגות, צום טכנולוגי של כמה שעות, חברת אדם. כלומר, הרבה פעולות קטנות. העולם מטורלל, והרבה אנשים מרגישים כמו הגיבורה בספר - קצת שחוקים, קצת שבורים, קצת מחפשים פתרונות אחרים.

"אני לא מאמין בלברוח, אני רוצה לדבר על איך אני ממשיך את החיים בלי להתגרש, לעזוב, בלי להתפטר מהעבודה. במלחמה שהיתה עכשיו מול איראן היו לנו בבית כמה לילות משפחתיים שבהם עשינו שטויות ואמרתי: 'אין חוקים עכשיו. כל אחד יאכל מה שהוא רוצה, ישתה מה שהוא רוצה, בשתיים בלילה מזמינים שוקולד עם גלידות, אין בעיה'. אלו דוגמאות קיצוניות לאירוע קיצוני, אבל זו השליטה שיש לי על האי הקטן שלי".

צריך מידה מסוימת של תעוזה כדי לייעץ לאנשים איך לחיות את חייהם.

"את הספר 'הרשימה' כמעט גנזתי במקור. הייתי בן 36 ואני ממש זוכר ששאלתי את עצמי, מי אני בכלל? מי אני שאכתוב על רשימה? מי אני שאכתוב על איך לכתוב? מי אני שאכתוב ספר על שיעורים שלמדתי מאמא שלי? לא גדלתי אצל המלכה אליזבת. אז אמרתי שאני אוציא את 'הרשימה' כשאהיה בן 70 ותהיה לי הילה של מכובדות. חשבתי גם להוציא אותו בשם בדוי, אולי אפילו להוסיף איזה 'דוקטור' כזה או משהו. וברגע של חוצפה או גבורה עשיתי 'שלח' לבית הדפוס, אני קורא לזה 'בין אומץ לטמטום'. מפה לשם הספר נמכר כבר 11 שנים, כאילו יצא אתמול מבחינת המכירות שלו.

"לאורך השנים בכל מיני כתבות כתבו 'המנטור' ו'הגורו'. אני בורח מכל טייטל כזה. אני אומר שאני מספר סיפורים - זה הכל. מספר מה עבד לי. גם כשאני מלמד כתיבה, אני מספר מה עבד לי. כשאני מרצה על איך בונים הרצאה, אני מספר מה עבד לי. כשאני מספר על נדל"ן, אני מספר מה עבד לי. אז בשנים הראשונות עמדתי באולמות גדולים, מול אלפי אנשים, מציץ מהווילון ואומר: 'רק שהיום לא יגלו שאני לא אומר כלום'. זו תופעה מאוד ידועה, 'תסמונת המתחזה', שהרבה אנשים שעשו כמה דברים בחיים שלהם מרגישים. ואז אני זוכר שהיו באים אנשים בסוף הרצאת 'הרשימה', בני 60 ו־70, ואמרו לי: 'איפה היית עד היום?'"

כתיבת ספרי עזרה עצמית הפכה נפוצה כאן רק בשנים האחרונות, הרבה אחרי "הרשימה". ז'אנר ה"פרוזה מעוררת השראה" עדיין די נדיר כאן.

"תמיד נמשכתי לז'אנרים הללו, מגיל מאוד צעיר. מאוד הושפעתי מאופרה ווינפרי, הייתי צופה בה באיזשהו ערוץ לבנוני בכבלים. אהבתי ספרים שהצמיחו אותי, ראיתי את האפקט שזה עשה על החיים שלי. זה נכון שזה נדיר, אבל מאז ומתמיד לא השתלבתי במסגרות. תמיד הייתי חריג, תמיד הייתי קצת זאב בודד, אף פעם לא הייתי בברנז'ה. אבל הקהל פיתח אצלי את זה. הקהל קיבל את זה ובחר להגיע ולשמוע. הוא זה שנותן לי את האישור, את האור הירוק. רוצים לשמוע את מה שיש לי להגיד".

מבול של יצירה

אברמוביץ' אכן מאמין בלב שלם שהקהל הוא המלך. "הקהל מחליט מה טוב ומה רע, מה ראוי ומה לא, מה משפיע ומה לא. רק הוא. כ־8,000 ספרים יוצאים בשנה, ובסופו של דבר רק שכבה מאוד דקה מהם באמת תופסת והופכת להיות תופעה או דיבור. זה לא מה שהיה פעם, כשיצאו איקס ספרים, כולם קיבלו את המעטפת של הוצאות הספרים והכל הגיע עם תו תקן של איכות. התעשייה השתנתה".

התעשייה השתנתה לחיוב או לשלילה בעיניך?

"אני אוהב את זה שיש מבול של יצירה. למה לא? אתמול מישהו שאל אותי בסוף מפגש אם הוא יכול לכתוב ספר, ואמרתי לו שכן. הוא שאל אם זה לא כישרון, ואמרתי: 'לא, בעיניי זאת מיומנות'. זאת האמת, בדיוק כמו בישול. בהתחלה אתה מבשל על פי המתכון של סבתא, ואז אתה מתחיל להיות פריסטייל ולהמציא על בסיס המתכון דברים שאתה אוהב.
"אז נכון שעולם הספרות, כמו עולם המוזיקה, פרוץ. כבר אין חברות תקליטים, וגם הוצאות הספרים כבר לא מה שהיו פעם. כבר אין להן ההשפעה שהיתה לפני 20 שנה, ואתה גם לא צריך אותן בתכלס.

"הוצאתי את שלושת הספרים הראשונים שלי בהוצאות ספרים שהאמינו בי, ומהר מאוד הרגשתי שאני זה שעובד בסופו של דבר בקידום הספר. אני זה שרץ ופוגש קהל, מעביר הרצאות וכותב ברשתות החברתיות. אז למה להישאר עם כל כך מעט אחוזים בזמן שאני יכול להישאר עם יותר? ומכאן פשוט פתחתי הוצאת ספרים, בין היתר כי את הספר 'הרשימה' אף הוצאה לא רצתה, וכבר הייתי אחרי ספרים שהצליחו. ואז גם הכל השתנה".

"מאוד הושפעתי מאופרה ווינפרי, הייתי צופה בה באיזשהו ערוץ לבנוני בכבלים. אהבתי ספרים שהצמיחו אותי, ראיתי את האפקט שזה עשה על החיים שלי. נכון שזה נדיר, אבל הקהל הוא שנותן לי את האישור, את האור הירוק"

אברמוביץ' ידוע במיוחד בפעולות השיווק הנמרצות שהוא עושה כדי לקדם את ספריו. בעבר קיים משחקי "מצא את המטמון", שבהם המטמון היה עותקים מספריו שהחביא ברחבי העיר, או העלה ברקודים למוניות שירות שאותם ניתן היה לסרוק ולקרוא פרקים מספריו. עוד לפני ש"מחר יהיה אחרת" הגיע לחנויות, עלו מדי יום כמה פוסטים בנושא הספר לפרופילים שלו ברשתות החברתיות; הוא פתח מכירה מוקדמת במחיר נמוך בלי לחשוף דבר על הספר, ועם כל פרט שחשף העלה את המחיר ב־10 שקלים (ומכר כך חצי מהדורה).

גולת הכותרת - אברמוביץ' פנה לקהל העוקבים שלו וביקש שיפתחו את בתיהם לערב סביב הספר. כ־300 נענו, וכעת הוא מתארח מדי שבוע בסלונים ספרותיים שבהם הוא מספר אנקדוטות של "מאחורי הקלעים" משולחן הכתיבה. מי שמבקש להשתתף קונה כרטיס הכולל את מחיר הספר והאירוח. "יש ספרים שאני לא מרגיש נוח לדבר עליהם שעתיים בסלון, אבל פה הרגשתי שהספר נוגע בפצעים מדממים בחברה המדממת שלנו. ראיתי שזה מעורר אצל אנשים צורך לדבר".

אתה משקיע המון מאמצים בשיווק.

"אני ממש נהנה מזה, אבל אני לא יכול להגיד שאני לא מותש או מקנא לפעמים. ראיתי את הסרט 'מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים' וממש קינאתי בדמות הראשית - סופרת צעירה שגרה בלונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה כותבת לה ספר בבית מבוצר, הוצאת ספרים סוגרת לה אירוע ספרותי בצרפת, והיא נתקעת שם במלחמה. אני זוכר שצפיתי ואמרתי איזה כיף לה שהיא כולה ישבה בבית והוצאה דאגה לה. לפעמים בא לי שזה יקרה לי, אבל כמי שעבד עם הוצאות ספרים גדולות, זה לא מתקיים. הסופר הוא מי שנכנס לאוטו. ויש המון דוגמאות כאלה, לסופרות ולסופרים חרוצים בשנים האחרונות".
יש כאלו שמאמץ שיווקי כזה מעורר בהם אי־נוחות.

"אני ער לביקורת שיש עלי בתעשייה, על כך שאני משווק אגרסיבי, אבל אני גאה בזה. הספר הוא התינוק שלי, עמלתי עליו, השקעתי בו דם, יזע ואת מיטב כספי. אני חושב שזה מרגיז סופרים שרואים שאני פותח סלונים וממלא אירועים, ואז גם מעורר שיח על הספרים".

אז הסופרים מקנאים?

"לא אמרתי קנאה. מה שמרגיז סופרים אחרים הוא שהם מרגישים שהם גם צריכים לזוז. ויש סופרים שלא רוצים, שאין להם כוח, שזה מעייף אותם, או שאולי הם ביישנים. זה לגיטימי, הרבה סופרים הם אנשים מאוד שקטים. בי יש את הצד של השחקן, אז קל לי עם קהל, אני אפילו נדלק מקהל. אז יושב סופר מוצלח ואיכותי, ואנחנו יודעים שהמספרים של המכירות ירדו בשנים האחרונות, ואומר 'רגע, אז אני עכשיו יוצא עצלן? אז אני לא משקיע בספר שלי? אז אני עכשיו צריך להיכנס לאוטו?'. אני יודע שזה מה שנאמר, כי אני שומע את זה לפעמים בצורה ישירה ולפעמים דרך חבר של חבר של חבר, וזה מרגיז אותם".

התיאור של פעולות השיווק שלך הזכיר לי קצת את "הרשימה" - כשקראתי אותו הרגשתי עייפות רק מלדמיין איך זה לחשוב כל הזמן מה החלום הבא, ואז גם לעבוד בלהגשים אותו. מה עם פשוט לנוח?

"קודם כל אני נח המון, ישן צהריים וישן היטב בלילה, אבל לאנשים יש מנועים שונים. שאלתי את הפסיכולוגית שלי למה אני מסיים ספר ומתחיל מייד עוד ספר, למה אני לא מסוגל להגיד 'אוקיי, סבבה, עכשיו חצי שנה תשב ותראה נטפליקס'. והיא אמרה לי: 'אתה יודע, זה עניין של מבנה אישיות. שמעון פרס היה כזה ועבד עד גיל 94. הוציאו אותו מהלשכה ביפו לבית חולים והוא לא חזר יותר'. ולא שאני שמעון פרס, אבל זה עשה לי סדר בראש. אני כזה, כל הזמן חייב לעשות דברים.

"כשאמא שלי נפטרה אז ברחתי - או בחרתי - לכתוב ספר חדש. זה הציל אותי. לפני הרבה מאוד שנים עברתי פרידה רומנטית כואבת, וגם אז היה לי ספר שהציל אותי. העשייה שומרת עלי בריא נפשית, וזה אולי חלק מהתשובה לאיך יוצרים מחר אחר, להיות בעשייה. עשייה מסיחה את הדעת, ולולא הייתי אדם עסוק יכול להיות שהייתי רואה חדשות וכל היום הייתי בחרדות, והייתי מוטרד מהמשקל שלי או מהקמטים שצצים. אבל אני כל כך עסוק שאני לא מוטרד, ואולי זה פתרון. הספרים הם הפרוזאק שלי".