"אומרים שאין מה לדאוג, אז כנראה הלך עלינו"

עשר שנים ארכה כתיבת ספרו השני של טרי הייז, "שנת הארבה". ספר הביכורים שכתב, "לבד בתיאטרון המוות", שראה אור בשנת 2013 ונדמה שהגיע משום מקום, זכה בזמנו להצלחה עולמית מסחררת. הוא נמכר במיליוני עותקים, וקוראים בכל העולם קיוו שהייז יכתוב את ספרו הבא בתוך זמן קצר. אבל הדברים התארכו והתארכו, נעו בין הרצון לכתוב ספר המשך ובין הצורך לכתוב ספר חדש לגמרי.

"ההוצאה לחצה עלי לכתוב המשך מייד. סירבתי", הוא מספר לי בראיון זום. "לא יכולתי לסבול יותר את הגיבור שהיה בודד, אומלל, מיזנתרופ, אז כתבתי את 'שנת הארבה', על בחור עם אישה ושני ילדים. ניסיתי שהוא יהיה הרבה יותר אנושי. בסוף גם ממנו נמאס לי - הוא והמשפחה שלו. כבר במהלך כתיבת 'שנת הארבה' (ראה אור בעברית בהוצאת עליית הגג, תרגום: יואב כ"ץ), החלטתי שגמרתי לכתוב על טרוריסטים. די, מילאתי את חובתי. הזהרתי את העולם מטרור ביולוגי ומסכנת האסלאם הקיצוני. אמרתי: טרי לא ינפק עוד טרוריסטים. במקום זאת מצאתי עלילת התנקשות מצוינת, שאותה אני כותב עכשיו".

"שנת הארבה" עוסק בקיין, אחד מקומץ אנשי CIA שהתמחותם היא חדירה ל"אזורים אסורים לכניסה", כמו רוסיה, סוריה, איראן, צפון קוריאה והאזורים השבטיים של פקיסטן. קיין אמור להסתנן לאיראן כדי לחלץ ממנה טרוריסט עם מידע קריטי לשלום העולם. הוא פוגש יריב אלים, אכזר, נועז וחכם. המלחמה ביניהם תביא את העולם אל סף תהום ואף מעבר לו. הספר מכיל בתוכו כמה עלילות, שכל אחת מהן היתה יכולה להיות ספר העומד בפני עצמו, אבל טרי הייז בורא עולמות רחבי ידיים. הספר מלא בפרטי־פרטים על עולם הביון, כאלה שגרמו לי לתהות עד כמה הספר בעצם משקף את המציאות.

"הרבה אנשים אמרו לי, 'איזה אידיוט אתה, כל אחד יודע שאין בים התיכון גאות ושפל משמעותיים שיכולים להסתיר עיר שלמה'. עניתי, 'ממש בתחילת הספר כתוב 'רומן', זה אומר שזה טקסט מומצא'. ועוד עצה קטנה, אל תשתמשו בספר כמדריך לסקיפרים"

"בקורס המבוא לכתיבה יוצרת אומרים לך 'כתוב על מה שאתה יודע'. ואני אומר, אם אכתוב רק על מה שאני יודע - לא אגיע לשום מקום. גם טולקין, שכתב את 'ההוביט' ואת 'שר הטבעות', לא היה כותב את הספרים הנפלאים שלו אם היה כותב רק על מה שהוא יודע. אסור לכתוב רק על מה שאתה יודע, אלא על מה שאתה יכול לדמיין. תכתוב על כל מה שהדמיון שלך אומר לך, אל תוותר לעצמך.

"ג'ון לה קארה הכיר את עולם הריגול, והוא גם הכיר עולם שבו יש אמא לא מתפקדת, עולם שיש בו גברים בריטים בני המעמד הגבוה, שנאחזו במשהו שלמעשה כבר נעלם. הוא הכיר את העצב והמלנכוליה של המצב הזה, הוא הכיר את שדה הקרב של ג'ורג' סמיילי, כשסמיילי כבר יודע שהקרב של בריטניה אבוד. לה קארה ידע את כל זה בעצמותיו. הוא לא היה צריך לדמיין. אבל אני לא יכול לכתוב כמוהו. אני כן צריך להסתמך על הדמיון שלי".

חיים נפלאים

את הראיון עם הייז, 73, היה קשה לתאם. הסוכנת שלו הגנה בחירוף נפש על פרטיותו, וסירבה לומר איפה הוא נמצא. כדי שבכל זאת אפשר יהיה לתאם את שעת הראיון הסתפקה בלומר שמדובר ב"זמן מערבי". לא ידעתי לאיזה מערב היא מתכוונת. הייז אוסטרלי, אז אולי הוא במערב היבשת, בעיר פרת'? אבל הוא גם תסריטאי, אז אולי הוא בלוס אנג'לס, בחוף המערבי של ארה"ב? כשהתרככה ואמרה שיש בינינו הפרש זמנים של שעתיים, אמרתי, אהה, הוא באנגליה (הרי הוא אנגלי במקור). כשעלה בזום, פניו מאירים ודירתו הלבנה ברקע, שאלתי אותו איפה הוא נמצא. הוא חשף את הסוד מייד: "בליסבון!" ענה.

שם הבית שלך?

"הבית הוא איפה שהמשפחה והכלב, ואצלנו זה קצת מסובך. גרנו באוסטרליה. בתי הגדולה היתה אז בת 17 (היום היא בת 24, יד"ש). היא רוכבת סוסים מעולה והיתה לה הזדמנות לעבור להולנד ולהתפתח כרוכבת סוסים תחרותית. בסופו של דבר, זה ספורט אירופי. בקיצור, היא נרשמה לאוניברסיטה בהולנד ואנחנו שלחנו לה את הסוסים. 25 אלף דולר לכל סוס. בגלל זה אני צריך להמשיך לכתוב", הוא צוחק.

"מאז היא כבר שבע שנים שם. שני הבנים שלי מצאו לעצמם בית ספר באנגליה. כששאלתי אותם מה הרמה האקדמית של בית הספר, הם שאלו: 'מה? למי אכפת! יש שם ספורט נהדר'. אז נסעתי לאנגליה כדי לבדוק את בית הספר ולמצוא לנו בית. ואז פרצה הקורונה. אמרתי לאשתי, 'אל תדאגי. זה ייגמר בתוך שישה שבועות'. נעשיתי מומחה, פרופסור הייז. אבל זה נעשה יותר ויותר גרוע. ואז אמרו בטלוויזיה שרק 13 אמריקנים ימותו מקורונה.

"התקשרתי לאשתי ואמרתי לה, 'אומרים שאין מה לדאוג, אז כנראה הלך עלינו'. לא רציתי לחזור לאוסטרליה, כי חששתי שלא יאפשרו לנו לצאת, אבל לא רציתי להישאר באנגליה. זה מקום שמאוד קשה לי לחיות בו. בסוף החלטתי על ליסבון. ואז אשתי שאלה אם אני בכלל אוהב את ליסבון, עניתי שמעולם לא הייתי בה, וקפצתי לראות איך היא באמת. כל מה שידעתי עליה עד אז היה שהיא היתה מרכז ריגול לקראת ובזמן מלחמת העולם השנייה. וכך מצאתי את הדירה הזו. בינתיים נסגרו הגבולות באוסטרליה. לא יכולתי לחזור ואשתי לא יכלה לצאת. היינו מנותקים במשך שנתיים. זו היתה תקופה קשה".

כשהייז מדבר על ילדיו, קשה לו לעצור. הבת השנייה לומדת תקשורת באוניברסיטת אמסטרדם מעל שוק הפרחים, הבנים מחלקים את זמנם בין פורטוגל והולנד, וכך הוא ממשיך וממשיך לספר על פועלם. "יש להם חיים נפלאים. למה לי לא היו חיים כאלה?" הוא סיכם, אחרי שגלש מעט מעבר למקובל בראיונות מהסוג הזה.

ועדיין, נראה שחיים נפלאים הם בדיוק סוג החיים שיש לו. אף שספר הביכורים שלו ראה אור לאחר שחצה את גיל 60, הייז עסק כל חייו בכתיבה, בתחילה כעיתונאי ובהמשך כתסריטאי, בין השאר בסדרת סרטי "מקס הזועם". בין "לבד בתיאטרון המוות" ו"שנת הארבה", הייז היה שותף לכתיבת ספר נוסף, "ארגייל", שיצא לאור במקביל לסרט בשם זה. את הספר כתב יחד עם הסופרת האנגלייה תמי כהן, בשם העט אלי קונוויי.

איך הגעת לכתיבה? איך כל זה התחיל?

"הייתי בן למהגרים בריטים שעברו לאוסטרליה, וללא קשר להגירה, אמא שלי היתה במצב נפשי מאוד לא טוב. אז גם אני הייתי ילד בודד שמצא מפלט בספרים. אלה היו זמנים מאוד קשים עבורי. בגיל 10 החלטתי שבכל חופשת קיץ אקרא את כל הספרים של סופר אחד שאבחר. לא קראתי קומיקס, ובקושי הרשו לי לראות טלוויזיה. בקיץ אחד קראתי, למשל, את כל הספרים של ד. ה. לורנס. מאז אני לא רוצה להתקרב לספרים שלו. טוב, הייתי אז ילד. קראתי את כל ספריו של הרמן הסה. זה היה מאוד כבד.

"ואז הגעתי לטולסטוי. קראתי את אנה קרנינה ועף לי הראש. פתאום הבנתי שספר יכול להיות מרומם, אפי, רחב־יריעה, עם דמויות מדהימות, ולמרות היותו יצירת מופת ספרותית - הוא מתקדם בקצב המהיר של הספר הכי מסחרי. טולסטוי ריתק אותי בכל כך הרבה מובנים, וכשקראתי את 'אנה קרנינה' הרגשתי שהוגשה לי הארוחה הכי טובה וטעימה שאכלתי אי פעם. הבנתי אז עד כמה גבוה ורחוק כתיבה יכולה להגיע, וידעתי שגם אם לא אוכל להגיע לרמה הספרותית שלו, אוכל לגעת בנשמה של הרבה מאוד קוראים. הבנתי שאפשר לספר סיפור כל כך טוב, עד שלא יאפשר לקוראים להניח את הספר מהיד".

וזו הסיבה שחתרת לספרות ולא המשכת בקולנוע?

"אני אוהב חיי בדידות, ובקולנוע אתה חלק מתזמורת ענקית. היה לי די מהטירוף הזה. 'לבד בתיאטרון המוות' אמור להפוך לסרט, אבל עוד נראה. אם זה יבשיל - אהיה יועץ של ההפקה, אבל לא אעסוק בכתיבת התסריט".

ספרות בתלת־ממד

ועדיין, הרקע הקולנועי שלו בולט. ספריו תלת־ממדיים ממש בכתיבתם ונקראים כמו סרט פעולה מעולה שקם לתחייה מול עיני הקורא. אני מזכיר לו בהקשר הזה סצנה של מסיבת טבע באזור החוף הטורקי, ב"לבד בתיאטרון המוות". בזמן שפל בים, נחשפות החורבות של עיר עתיקה שנעלמה.
"כל כך הרבה אנשים אמרו לי, 'איזה אידיוט אתה'", הוא מספר אחרי שנזכר בה. "כל אחד יודע שאין בים התיכון גאות ושפל משמעותיים שיכולים להסתיר עיר שלמה. ואני עניתי להם - ממש בתחילת הספר כתוב 'רומן', זה אומר שזה טקסט מומצא. ועוד עצה קטנה, אל תשתמשו בספר כמדריך לסקיפרים. תקנו תרשימים מקצועיים להפלגה בים התיכון".

זה מפריע לך בדיעבד? שזה לא מדויק?

"אני לא מתחרט על הטעות שלי. השפל מאוד קידם לי את העלילה. לפעמים צריך למתוח את האמת כדי לאפשר לעלילה להתקדם. אבל כן צריך לדעת שתמיד יהיו אנשים שיקראו את הספר עם גוגל פתוח. באחד ממסעות קידום הספרים שלי בארה"ב פגשתי קורא שניגש אלי עם שני ספריי, ואני רואה שיש בהם אלפי פתקאות קטנות, בצבעים שונים. שאלתי אותו 'מה זה?' הוא אמר שהוא בודק את העובדות בכל עמוד ונותן לסופר ציונים. בסוף הוא משקלל את כולם ונותן ציון לספר כולו. אז שאלתי, כמובן, כמה קיבלתי, ואז הוא לוחש לי, 'הציון הסופי שלך הוא 8.4. זה טוב מאוד!' ואני חושב לעצמי, הוא איש מקסים, אבל מטורף לגמרי".

ועדיין, נראה שאתה מבין לגמרי במה שאתה כותב.

"אני נזהר. אני מביא בחשבון את המציאות ומעצב את העלילה בהתאם. אני בעיקר צריך למצוא פתרונות שגוגל לא יוכל להפריך, ולהמציא דברים שגם החבר שלי באמריקה לא יוכל למצוא.
"בהקשר הזה, גוגל הביא למהפכה בכתיבה, גם מנקודת ראותו של הסופר וגם מנקודת המבט של הקורא. אם לא היה אינטרנט, הייתי יושב באולמות הקריאה של הספרייה הבריטית ובודק עובדות באלפי ספרים, לא הייתי מסוגל להגיע בחיים לכתיבת הפסקה השנייה. אין לי צוות חוקרים, אני לא טום קלנסי. זה רק אני".

אז מה אתה עושה בעצם? איך נראה התהליך?

"אני מחפש את הפרט המיוחד, את זה שמספר הרבה מאוד במעט מאוד מילים. בתחילת הסרט 'שדרות סאנסט' הקריין אומר שאפשר ללמוד הרבה על אדם מנעליו. אם הן שחוקות, אם יש להן חורים בסוליות, אם הן מבריקות או מוזנחות - את הנעליים האלה אני מחפש. תחקירנים יכולים לכתוב אין־סוף פרטים על דמות, אבל כשיגיעו לנעליים הם לא יכתבו עליהן בכלל, כי זה פרט לא מעניין ולא חשוב. בשבילי זה דווקא העיקר, ואת הפרט הזה הסופר חייב לגלות בעצמו.

"אתה מניח את מסילת הרכבת, משקיע זמן בבניית הקטר, מחבר אותו להמון קרונות־משא. הפסים הם העלילה, השאר זה הדמויות, הקצב. אתה מוביל את הקטר לאורך הפסים. הדבר החשוב ביותר הוא מה שאתה שם בקרונות המשא. ומה שאני שם - הוא מוסר"

"כשכתבתי את 'שנת הארבה', קראתי הרבה על מרכז החלל בבאיקונור ומה שתפס את תשומת ליבי זה דווקא הפסל של הקוסמונאוט גגארין, ואיך כן השיגור של החללית שלו הפך לאתר קדוש. ב'לבד בתיאטרון המוות' כתבתי סצנה על הוצאה להורג באמצעות עריפת ראש. קראתי לפני כן פוסט של צעיר אירי שעבד בתעשיית הנפט בסעודיה. הוא וחברו הלכו לראות הוצאה להורג פומבית בג'דה. אין לי מושג איך עלה בדעתם לעשות את זה, אבל בדיווח שכתב היה משהו כל כך אותנטי, שתפס את תשומת ליבי, והשתמשתי בו אחר כך בספר. באחד הסרטים שכתבתי השתמשנו בחומרים דוקומנטריים בשחור־לבן, והיתה גם סצנה - אני חושב שמאלג'יריה - של הוצאה להורג. מישהו יורה באקדח בראש של מישהו אחר, וזהו. סטיבן ספילברג אמר לנו, 'זה מדהים. כמה שלא ננסה לשחזר קטע כזה - את הרגע הזה, האמיתי, לא נוכל לשחזר'".

וסצנת ההוצאה להורג באמצעות הטבעה, המופיעה ב"שנת הארבה", מבוססת על משהו אמיתי?
"את זה המציאו האנגלים הנאורים. במאה ה־17 היו קושרים נידונים למוות לעמודים בנהר התמזה, בזמן שהיה בשפל. לאט־לאט המים עלו, וההמונים יכלו לראות איך הם מגיעים עד לפה ולאף של האנשים הקשורים, עד שהרגו אותם. בספר ההמשך של 'לבד בתיאטרון המוות' תהיה סצנה שבה מנהיג כנופיה סומלית במוגדישו מורה לעטוף את הנידון למוות בתחבושות, כמו מומיה. הנדון קשור ברגלו ליתד באדמה, ויכול רק לרוץ במעגל. זה מה שהוא עושה כשמציתים את התחבושות, הוא רץ במעגלים בעודו עולה באש. זו בכלל המצאה תאילנדית, מלפני כמה מאות שנים. אלוהים אדירים! ואנחנו עוד מגנים את הרומאים על שזרקו אנשים לחיות הטרף בקולוסיאום".

מעניין שקיין, גיבור "שנת הארבה", מקבל פעם אחר פעם החלטות בלב שטח האויב, שנובעות מתפיסתו המוסרית, ולא מספרי ההדרכה של ה־CIA.

"שמע, אתה מניח את מסילת הרכבת שלך. אתה משקיע המון זמן בבניית הקטר, ואז אתה מחבר אותו להמון קרונות־משא. הפסים הם העלילה, השאר זה הדמויות, הקצב וכו'. אתה מוביל את הקטר שלך לאורך הפסים. אבל הדבר החשוב ביותר הוא מה שאתה שם בתוך קרונות המשא. מה שאני שם בהם הוא מוסר. מה שמבחין בין טוב לרע. קיין מציל בלב איראן שני ילדים בניגוד מוחלט למשמעת המבצעית. לא יכולתי למנוע ממנו לעשות את זה, כפי שאני לא יכול לירות לעצמי כדור בראש. עבורי המוסר הוא מה שמרומם אותנו. לקיין היתה ברירה, אבל הוא עשה את מה שאדם הגון היה עושה. ויש קוראים שמבינים את זה, וזה מאשר להם שזה הדבר שנכון היה לעשות. אני מקווה שיש קוראים נוספים שהסצנות האלה מעודדות אותם לחשוב בדרך הזו.

"ברור שפלקון, ראש ה־CIA, לא היה יכול לנהוג כך. הוא תמיד ידע איפה הקריירה שלו. גם קיין ידע, ולכן מישהו כמוהו לא יכול להיות ראש ארגון ביון. גם הגיבור של 'לבד בתיאטרון המוות' ידע זאת. הוא ידע שיש לו בחירה. פוליטיקאים לא עניינו אותו. כשנשיא ארה"ב מתקשר להודות לו על כך שהציל את העולם, הוא פשוט טורק לו את הטלפון.

"הרגע הגדול ביחסי קיין עם אשתו הוא כשהיא עצמה מנחה אותו לצאת למשימה. זו משימה שכנראה תהרוג אותו, אבל היא מאמינה בו, היא מאמינה שמה שהוא עושה זה הדבר הנכון. הסיפור על האנשים שמנסים לעשות את הדבר הנכון - זה מה שאני שם בתוך הקרונות".