אהבה תוצרת הארץ: איך הפכה ישראל למעצמה רומנטית?

עד לפני לא המון זמן, כשנשות ישראל רצו לקרוא רומנטיקה, הן נאלצו להרחיק עד לאהובתו של המיליונר היווני, או לקרוא על חייהם המאוד מעניינים של כריסטיאן וג'ורג'ט ממסצ'וסטס.

זה קרה כי במשך שנים, בעברית של ארץ הקודש, אהבה הייתה נושא שנשמר בשירים, או בטקסטים מרומזים. העיסוק באהבה היה נוגה, מטפורי, כמעט כזה שנלחש בסוד. ספרות ישראלית, בייחוד זו שנכתבה בעשורים הראשונים למדינה, לא ממש ידעה איך לעכל רגש רומנטי גולמי. היא העדיפה אידיאלים. אהבה? הייתה אי שם במורד סדר העדיפויות, אחרי אידיאלים נשגבים, ועלילות שמרכזן תקומה ובניין הארץ.

אהבה ראשונה

במבט לאחור, נדמה שהעברית חזרה לחיים בתחילת המאה ה־20 כשהיא נושאת על גבה עול כפול: לא רק שפת יומיום, אלא גם כזו שמשמשת כעורק הראשי של רגשות שהודחקו במשך דורות של גולה. שפה של קודש ושפה של געגועים. ואז גם שפה שמטרתה בניית נראטיב חדש - הנראטיב הישראלי. ובתוך המשימה הזאת, האהבה, הרגש המסוכן הזה, האינטימי, העמוק - מצאה את עצמה נדחקת הצדה.

ב"הכניסי תחת כנפך", כשביאליק כתב "אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?" (1905), אהבה הייתה קודם כל, לפני הכל, רעיון: מושג סמלי, נשגב, מטאפורי. המילים הלוהטות של ביאליק ובני דורו לא סיפרו על שני אנשים בחדר אחד, אלא על עימות פנימי בין תשוקה לבין פחד, בין גוף לבין שפה שזה עתה נולדה.

במובנים רבים, גם בחיי החברה היהודית בארץ ישראל של התקופה, האהבה נתפסה כמעט כהפרעה. דור החלוצים, אותו דור שהתעקש לבנות את דמות הישראלי החדש — ראה ביחסים אינטימיים משהו שצריך להסביר, להצדיק, לרתום למשימה הגדולה.

כשאורי ומיקה של משה שמיר מממשים את אהבתם ב"הוא הלך בשדות", זה לא רק סיפור אהבה: זה מאבק הישרדותי כמעט, שמבקש להוליד גם ילדים, אבל גם זהות. וכך, הספרות של שנות ה־30 וה־40 הכפיפה את הסיפור האישי לדרמות של קולקטיב: אדם יכול לאהוב, כל עוד זה לא מסיט אותו מהתלם.

החוויה האנושית

אבל מתחת לפני השטח, משהו התחיל לבעבע. ככל שהחברה הישראלית ביססה את מקומה, התפנה מקום לרגשות פרטיים יותר. האהבה החלה לדרוש לעצמה מקום אמיתי, לא כתוספת, אלא כמרכז הסיפור.

בשנות החמישים, אמנם בזהירות, החלו להופיע ביצירה העברית רגעים שבהם הדמויות אהבו פשוט כי הן רצו - לא בגלל הדגל, לא בגלל הקרב הבא. זו לא הייתה מהפכה גדולה, אלא יותר סדק ראשון בחומת האידיאליזם המגויס.

וכך, הספרות שברה את קשר השתיקה, לא בשם פרובוקציה לשמה, אלא מתוך רצון לתאר אמת: אהבה היא לא רק רעיון, אלא גם יד חמה מתחת לשולחן, מבט שמפשיט, געגוע לגוף חי ונושם. והקהל הישראלי התמסר.

אחרי הניצוצות הללו, ויחד עם השפעת תרבות המערב וגל האהבה החופשית שהיא הביאה איתה, בשנות השישים והשבעים חל השינוי הגדול באמת. הדיבור על אהבה התגלגל מהעולמות העליונים אל הרחובות, הסלון, חדר השינה.

יהודה עמיחי, עמוס עוז, וגם סופרים ומשוררים מאוחרים יותר כמו יונה וולך, שברו את הקודים הישנים: לא עוד אהבה כסמל, אלא אהבה כקפה בבוקר, ריב על מפתח, כעס על בגידה. המילים התרככו, התקרבו, הפכו פחות קדושות ויותר יומיומיות. אהבה קיבלה שפה חדשה - עברית שיכולה גם לצחוק, גם לקלל, גם לבכות בשקט, בלי צורך בלהט חלוצי או תנ"כי.

ואז גם נפרצו גבולות הגוף. לא רק האהבה הרגשית, אלא גם התשוקה, הארוטיקה, נכנסו לכתיבה. לראשונה, לא התביישו לדבר על מין כחלק מהחוויה האנושית. יונה וולך לא ביקשה רשות - היא דיברה את היצר, לפעמים בפרובוקציה, לפעמים בכאב.

וכך, הספרות שברה את קשר השתיקה, לא בשם פרובוקציה לשמה, אלא מתוך רצון לתאר אמת: אהבה היא לא רק רעיון, אלא גם יד חמה מתחת לשולחן, מבט שמפשיט, געגוע לגוף חי ונושם. והקהל הישראלי התמסר.

המהפכה הרומנטית

בשנות השבעים והשמונים, כבשה את ישראל תופעה נוספת, כשאת המדפים האחוריים של חנויות הספרים המקומיות מילאו רומנים רומנטיים שתורגמו מאנגלית. ספריהן של דניאל סטיל ונורה רוברטס, וספרים נוספים שהתמחו בגיבורות יפות מדי ובגברים מוצלחים מדי, במקומות רחוקים מדי – החלו לתת את הטון.

זה היה קסום, מהפנט, ובעיקר, לא ישראלי. האהבה הסוערת, שקורית רק בפנטזיות הגדולות, הייתה מותרת, כן. אבל היא קרתה תמיד באחוזות, בבתי משפט יוקרתיים או על גגות מנהטן.

את הספרים הללו, של הוצאות שלגי ומ.מזרחי המיתולוגיות, החלו למכור גם בקיוסקים, בחנויות כלי כתיבה ובעוד מקומות כמעט חשאיים. הרומן הרומנטי נחשב אז רומן למשרתות, ועדיין, הקוראות, והקופות, לא השאירו מקום לספק – הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם, גם לא אצלנו בלבנט.

ואז הגיעו שנות התשעים העליזות, עם מהפכת ה"גירל פאואר", ושינו שוב את הכללים. מיכל שלו ("מלאכי עליון", שבועת רחל"), עירית לינור ("שירת הסירנה") וצרויה שלו ("חיי אהבה") לימדו את כולנו שהאהבה הנשגבת הזו, הגדולה מהחיים, שעד אז היינו בטוחים ששייכת רק לעשירים ולמפורסמים – יכולה לקרות לכולנו, כאן, מעבר לפינה. גם אם הפינה הזו נמצאת במזכרת בתיה. שלושתן הציגו כתיבה נשית, רומנטית, לוהטת, שנכתבה בעברית, עם דמויות ישראליות להחריד.

הספרים שהן כתבו, לצד התפוצצות הז'אנר הרומנטי בעולם עם "חמישים גוונים של אפור" ודומיו, הם אבני הבניין שאפשרו את המהפכה הרומנטית הישראלית של העשור האחרון.

היום, הספרות הרומנטית ששולטת בשוק הישראלי היא כבר לגמרי כחול לבן. מהראל ומורן, חיילי השייטת, ועד מיכאל והילה החוזרים בתשובה - הגיבורים הרומנטיים שנשות ישראל קוראות הם כבר לגמרי תוצרת הארץ. סופרות כמו שרון צוהר, שרון חיון גינת, אבישג צ'רחי – מביאות קהל של עשרות אלפי קוראות לדמיין, לפנטז, לאהוב בעברית.

אותן סופרות כבר לא שואלות שאלות כמו "מה זאת אהבה?" אלא יוצאות מנקודת ההנחה שאהבה פשוט קיימת. בכל מקום, בכל שפה, בכל גיל.