על זיכרונות מאפריקה ועידן ה-Woke: אילת שמיר לוחצת על כל הנקודות

בספרה החדש אילת שמיר מחזירה אותנו אל ילדותה באתיופיה, ממרחק חצי מאה • שם היא עוסקת בפערים העדתיים, בזוגיות מורכבת ומרה, בסיפורו של קיסר עתיק השוקע בפרנויה מהולה בדם - וטווה סיפור מרתק, פראי ועוכר שלווה על אימת המלחמה

מקלה, אתיופיה, 2021. היסטוריה של מלחמות עקובות מדם. צילום: אי.פי

יש יותר מדרך אחת לקרוא את "אפריקה בלוז", ספרה המרתק ועוכר השלווה של אילת שמיר. אפשר לקרוא אותו כרומן, המסופר דרך עיניה של ילדה קטנה; אפשר לקרוא אותו כממואר, המעוגן במציאות; ואפשר לקרוא אותו דרך כל חלקיו החסרים, אלה שלא נכתבו, אך שדמיונו וסקרנותו של הקורא עוסקים בהם, ושמלווים את מחשבותיו זמן רב לאחר הקריאה.

"אפריקה בלוז" מבוסס על פרק בילדותה של הסופרת. ב־1968, כשהיתה בת 4, היא נסעה עם הוריה לאתיופיה למשך שלוש שנים. אביה, קצין שריון, יצא כחלק ממשלחת של צה"ל להדריך את אחת החטיבות של צבא אתיופיה באזור העיר הרר, במזרח המדינה. אחד מהקצינים שהדריך, ושאף הפך לחבר, היה מנגיסטו היילה מריאם - שלימים רצח במו ידיו את הקיסר הקשיש היילה סלאסי והנהיג את אתיופיה לסירוגין במשך כ־15 שנים עקובות מדם. "הילדה", כפי שהיא מכונה בספר, גדלה באתיופיה בבדידות גדולה, מחוץ למסגרות חינוכיות פורמליות, כשצב ענק, בבון וכלב הם חבריה.

האוויר נקרש

הספר הזה נכתב ממרחק של 50 שנה. מנקודת המבט הכפולה הזו, של ילדה קטנה ושל אישה בוגרת, הוא עוסק בשלל נושאים: עולמם של גברים קשוחים ואלימים, זוגיות מורכבת ומרה, הפער העדתי, קיסר עתיק השוקע בפרנויה מהולה בדם, אימת המלחמה (כן, גם מלחמת הניצחון המזהיר, ששת הימים), ילדות המאבדת את תומה במרחביה העצומים והפראיים של אפריקה - שכונתה פעם "היבשת השחורה", אך גווניה מרובים כל כך.

אשבח כבר עכשיו: הספר מעניין, כתוב היטב וקריא מאוד. הוא לא קורס תחת עומס הרעיונות והסוגיות שבהם הוא עוסק. נביעתו מסיפור חייה האישי של הסופרת לא הופכת אותו לאלבום משפחתי, והוא לא נופל במלכודת של צדקנות והטפה שחומריו היו עלולים להוביל אליה בקלות. הוא כן מושך אותנו, הקוראים, לתהות מה קרה אחר כך - מה קרה בחייה של הילדה, שהובילו אותה למקום שבו היא כותבת את סיפורה בחלוף חצי מאה? מה קרה להוריה? מה קרה למנגיסטו היילה מריאם? מה קרה לאתיופיה?

מנגיסטו היילה מריאם, צילום: ויקיפדיה

זמן קצר לאחר הגעתם לאתיופיה, אביה של הילדה הוזמן לבקר את מנגיסטו בביתו שבעיר הרר. "בית החומר עמד בסמטה צדדית, בשולי העיר העתיקה, ובדרכו אליו חלף על פני ביתו של המשורר הצרפתי שאת שמו כבר שכח. מנגיסטו שכב עירום במיטה, מעשן, ורק שמיכה קלה היתה פרוסה על חלציו. פס אור גרגירי שחדר מחלון צדדי נמתח על רצפת העפר וחצה גם את סליל העשן. האוויר בחדר לא זז. רגליו הארוכות השריריות של מנגיסטו נמתחו מחוץ למיטה כמו שתי קורות ארוכות. רגע ארוך עבר עד שהוא הסתגל לחשיכה והבחין בשתי כפות הרגליים היחפות המורמות באוויר כמרחפות בעלטה. רק אז הבחין גם בשדיה הכהים של האישה שישבה כל העת על שרפרף, מגביהה אליהם את שתי כפות רגליו של בעלה ומעסה אותן בכף ידה. המראה היה מהפנט. האוויר נקרש".

תיאור זה הוא הצצה נדירה אל תוך ביתו של מנגיסטו, אל תוך חייו. אפריקה אינה רק מרחבים ללא סוף, שמיים עצומים וחיות בר משוטטות בסוואנה. אפילת הבתים, רצפת העפר, החושניות הכבדה - גם אלה אפריקה.

אגב, המשורר הצרפתי מתחילת הקטע המצוטט, שגר בהרר ושלא מוזכר בשמו, הוא ארתור רמבו, שחי חיים קצרים, סוערים ופרועים בסוף המאה ה־19, שבמהלכם התגורר בעיר הרר, שם ניסה לעסוק במסחר בנשק. סיפורו של רמבו נרמז בספר, אך לא מסופר בו, טכניקה שהסופרת משתמשת בה תדיר ושולחת אותנו, הקוראים, לחקור ולחשוף את האמת בעצמנו.

הזכות לכתוב

אל מול הזוגיות החושנית הנרמזת בין מנגיסטו לאשתו, אנו עדים לזוגיות נואשת וקשה בין הוריה של הילדה. "על השרפרף שבפינת החדר, מטרטר בלי הרף המאוורר הקטן. בוחש את האוויר הלח. מתאמץ. נאנק. לשווא. הלילות האפריקניים נהיים כאן סמיכים יותר ויותר. היא סובלת בחום, שונאת. הוא דווקא אוהב את החום. אם רק היה יכול, היה חי לו ככה. בחום. כמוהם. מסתובב כל היום בלי חולצה. בלי מכנסיים, אפילו, חצי עירום. מתכהה אפילו עוד יותר. נהיה כמעט כמוהם. 'מתאים לך', היא מקניטה, לא שוכחת להזכיר לו מי הוא ומאיפה הוא בא". הוא ילד־חוץ כהה־עור בקיבוץ, היא בת קיבוץ בהירה ויפה.

כאן כבר ברור שגם אם "אפריקה בלוז" הוא ממואר, הילדה לא ראתה את מה שאביה ראה, וקשה להאמין שהוא סיפר לה על כך, ועל הרגשות שהמראה שנגלה לעיניו עוררו. זו אילת שמיר הסופרת, המדמיינת, שאנו קוראים.

וכאן גם עולה שאלה נוספת: כתיבה על עם אחר, על תרבות אחרת ועל ארץ אחרת עשויה להעלות שאלות הנוגעות למה שמכונה "פוליטיקת זהויות". הדברים מתחדדים כשמדובר באישה ישראלית ולבנה שכותבת על מדינה אפריקנית ועל אנשים כהי־עור.

לפי הטענה הנשמעת יותר ויותר מפי אינטלקטואלים במערב, בדגש על ארה"ב, אין לסופר לבן זכות לכתוב על נושאים שחורים. העובדה שהסופרת גרה בילדותה כמה שנים באתיופיה לא מעניקה לה "זכות" זו. לפי אותה הטענה, גם לאביה של הילדה או לחבריו הקצינים הרשות אינה נתונה - לא רק כי היו אורחים לרגע, אלא גם כי היו מעין קולוניאליסטים לבנים ששירתו את הקיסר העריץ. אגב, האם טענת הקולוניאליזם היתה משתנה לו ישראל היתה שולחת לאתיופיה קציני צה"ל שמוצאם אתיופי?

יש כאלו שרק בגלל הדברים האלה, "אפריקה בלוז" יעורר אצלם התנגדות מלווה בתחושת רתיעה, שהיום מכנים בעגה אמריקנית "קרינג'" (האם קרינג' הוא לא ניכוס תרבותי? איפה עובר הגבול?).
דווקא דיון מסוג זה מעורר אצלי תחושת רתיעה ותדהמה. הוא מתעלם מהחופש שצריך להיות לכל יוצרת ויוצר באשר הם. הוא נגוע בעיניי ברדידות צדקנית ובתקינות פוליטית מלאכותית. הוא אנטיתזה לכל מה שאמנות ויצירה צריכות להיות.

אם ניכנס בשערי סוגיית הכתיבה התקינה לא יהיה לזה סוף. מנגיסטו היילה מריאם, אחת מהדמויות המרכזיות בספר, היה בעל חזות שונה משל רוב האתיופים. עורו היה כהה יותר, שפתיו ואפו רחבים יותר. האם למישהו מותר לציין זאת, לכתוב על כך? האם לסופר אתיופי שחזותו שונה היה מותר לעשות זאת? ועוד לא נכנסנו לשאלה אם לנשים מותר לכתוב על גברים ואם לגברים מותר לכתוב על נשים, ועוד ועוד שאלות המגיעות למחוזות האבסורד.

השאלה הנכונה בעיניי היא לא מי כותב על מי, אלא איך כותב מי שכותב, מה הוא אומר, אם הוא רוחש כבוד לאנושיותן של דמויותיו, אם הכתיבה מסקרנת ומעוררת מחשבה. לי אין ספק שלאילת שמיר מותר לכתוב על מה שהיא רוצה ועל מי שהיא רוצה, והיא אכן עושה זאת ביד אמן ובמבט חומל ומעמיק, גם כשהיא כותבת על אנשים אלימים וקשים (כן, אפילו כשהם כהי־עור).

האחריות שלנו?

הקשר בין ישראל לאתיופיה הוא עתיק יומין. הקיסר היילה סלאסי, אחת מהדמויות החשובות בספר, הוא נצר לשושלת עתיקה שלפי המסורת מגיעה עד לשלמה המלך. לא סתם כינה עצמו "אריה יהודה הכובש". כשפלשו האיטלקים הפשיסטים לאתיופיה, הקיסר יצא לגלות בירושלים, וממנה המשיך לאנגליה.

רבים מאחינו הישראלים הם יוצאי אתיופיה. ועדיין, רק מעטים מאיתנו באמת מכירים את אתיופיה, המדינה הענקית הזו במזרח אפריקה. אנחנו לא מודעים לגאווה האתיופית, ואנחנו לא מכירים את האליטה האתיופית - גאה, נוקשה, משכילה, בעלת תודעה היסטורית.

אפריקה בלוז, אילת שמיר, צילום: הוצאת עם עובד

לא מזמן, בתוך לילה שחור כמו דיו, התקרבתי לנחיתה באדיס אבבה. לפתע נגלה לעיניי הירח הגדול ביותר שראיתי מעודי. ירח עצום ונמוך שהאיר את העיר הענקית, שנחשפה ואדי אחר ואדי באורו החיוור. כשעלה השחר, יכולנו לראות מהקרקע את שכונות הפחונים העלובות, שנראו כה מסתוריות וקסומות באפילה. יש יופי אדיר באתיופיה - אבל אנחנו מכירים רק את ההיסטוריה רוויית הדם של הארץ המסובכת הזו.

מנגיסטו, שבספר אנחנו מתוודעים אליו עוד לפני שהפך למנהיג אתיופיה, היה אחראי למותם של מאות אלפים, שנפלו קורבן לטיהורים הנרחבים שערך בקרב בני עמו. אבל איזו אחריות יש לנו, למדינת ישראל, למה שהתרחש באתיופיה? הרי אנחנו אימנו את צבאה, אנחנו מכרנו להם נשק. מה היה חלקם של אביה של הילדה ושל חבריו הקצינים? נטען שאם אנחנו לא היינו עושים זאת - מישהו אחר היה ממלא את החלל. היצע וביקוש. אפילו ארתור רמבו ניסה להיות סוחר נשק שם. גם המחשבות האלה מלוות אותנו בתום הקריאה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר