לתרגם את דוסטויבסקי בין שתי המלחמות

בכלל לא תכננתי להיות מתרגם. בעצם, לא בטוח שבכלל תכננתי. עכשיו, בדיעבד, אני יכול להגיד שקיוויתי שתתרחש איזו תגובה אלכימית, וכל ניסיון החיים והידע והמיומנויות האקראיות והמוזרות שאני רוכש - יתמזגו בסופו של דבר למשהו שלם ובעל ערך. לסיפור של דמות עגולה ומעניינת (כי הרי החיים הם סיפור שאני מספר לעצמי), ששווה לכתוב עליה סיפור; דמות עם עומק, עם עבר ולבטים ומצפון והשקפת עולם ותובנות ועבודה שתוכל לקיים את כל זה (ועדיף עבודה במשהו חשוב, משמעותי, עם הרבה משמעות והרבה כסף).

אבל לאן ולְמה כבר יובילו אותך תואר בפילוסופיה ומילואים ועבודות מוזרות בתור לוּלן, מוכר ביטוח או חורט על דסקיות מפלדת אל־חלד? בעיקר לחיבוטי נפש מעיקים בענייני גזירות גורל וכישרונות לא ממומשים, ומשם היישר לעמדת הבריסטה.

במשך שנתיים הכרך השני של "יומנו של סופר" שכב על שולחן העבודה שלי עם הפנים כלפי מטה, מחכה לי, שאתרגם אותו. לא הצלחתי לגעת בו. דוסטויבסקי נעץ בי מבט מכל קרן הרוסה של רחוב אוקראיני, מתוך כל פרצוף של תועמלן חדל אישים בערוץ הרוסי הממלכתי, מתוך עיניו של כל אנס ובוזז משורות הצבא הרוסי

הייתי כבר בן 27, והיה נדמה שכתבתי מאז ומעולם, אבל עד אז לא חשבתי לפרסם משהו. והנה הריק הגדול הביא אותי למהלכים של ייאוש על גבול הטירוף, כמו להירשם לתואר שני בפילוסופיה, לשלוח שירים לפרסום בכמה כתבי עת ולהציע להוצאת כרמל לתרגם את "יומנו של סופר" של דוסטויבסקי בעקבות תרגום של כמה מובאות ממנו עבור כתב העת "דחק". ההצעה כללה מבוא מקיף ועריכה מדעית בעבור שכר צנוע. מאוד צנוע. ההצעה התקבלה ואני, נישא על גלי גילוי ייעודי החדש (הנה אני עושה משהו שמתברר שאני לא רע בו, ועוד משלמים לי על זה), יצאתי לשדה והתחלתי לחרוש.

עמדה של ריחוק

הקושי לתרגם את דוסטויבסקי מוכר וידוע. סגנונו עממי במפגיע, התחביר משובש עם נטייה מוגזמת לשפת הסְפר הכפרי, אבל המשפטים לרוב ארוכים, עם אורך נשימה רגשי ולוגי. התוצאה היא שמרבית גיבוריו של דוסטויבסקי מדברים בקולו המורכב והמבולבל, בפשטותו המדומה.
המצב הזה מחריף מאוד ב"יומנו של סופר" - אסופה של כל טוריו מכתב העת "האזרח", שדוסטויבסקי ערך בשנים 1876-1873, בצירוף הפובליציסטיקה שפרסם באופן עצמאי תחת הכותרת "יומנו של סופר" מ־1877 ועד מותו ב־1881.

מדובר בכתיבה חופשית, פעמים פובליציסטית, פעמים ספרותית, על כל נושא בעולם שמטריד באותו רגע את מנוחתו של הסופר - בעיקר בענייני חברה, פוליטיקה ומשפט. ב"יומנו של סופר" דוסטויבסקי ממש מתיר את רסן הסגנון, ולרוב כותב כאילו הוא מתווכח עם פלוני בפונדק של תחנת רכבת על בעיות השתייה של העם הרוסי; התפשטות האימפריה העות'מאנית לאזור הבלקן והזוועות שמבצע צבא היאניצ'ארים באוכלוסייה האזרחית בבולגריה; מצבו הקיומי של המוז'יק המשוחרר מכבלי הצמיתות; עמדתה של אנגליה ביחס לכל זה; בנקים וריביות באמריקה הקפיטליסטית; הכשלים המוסריים של הסנגורים הציבוריים; וגם - על הנפש הרוסית, שמזכירה בתיאוריו נפש מסוכסכת אחרת - נפש שנעה כאחוזת תזזית בין מגלומניה לרגשי נחיתות מצמיתים, נפש האור לגויים מול הנוודות הנצחית, נפש ה"אנחנו כל כך חשובים וטובים, רק חבל שה'הם', אלה שבאנו לשחרר מחשכת הבורות הרוחנית - לא מבינים זאת".

מול החיבור הזה, שקרץ לי מאוד אז - תפסתי איזו עמדה של ריחוק. התאהבתי בפוזיציית האינטלקטואל הקר שיושב על ההר ומסתכל על בני האנוש שמתרוצצים בעמק, אצים לענייניהם הפעוטים והדלים, מתווכחים, כועסים, מחשיבים עצמם למשהו ומחשיבים זה את זה למשהו אחר - והכל מפאת מוגבלות ראייתם ותפיסת עולמם נעדרת הפרספקטיבה; יהודים מפה, רוסים משם, מערב, מזרח, נדידת העמים, עלייתן וקריסתן של אימפריות, גלי ההיסטוריה ההומים בזמן.

את יחסו האנטישמי של דוסטויבסקי ליהודים וליהדות פטרתי בלא כלום, כקוריוז, כחוסר הבנה בסיסי מצידו של מר סופר, כשטות לא מזיקה ואופיינית לאינטלקטואלים בני זמנו, שראו ביהודים נטע זר בתרבות המערבית. הייתי מעל כל הזוטות האלה. לא יהודי - אלא אדם, מתרגם, אינטלקטואל, פילוסוף, שהבלי העולם מעסיקים אותו במובן התיאורטי־פילוסופי בלבד, לא חס וחלילה האישי והרגשי.

אמא רוסיה

הסדקים הראשונים בקליפה הזאת הופיעו אחרי הולדת הבן הראשון שלי. תרגמתי אז כרוניקות משפט מחרידות במיוחד. תרגמתי ונחרדתי והלכתי מדי פעם לעריסה של הבן, ליטפתי אותו ודמעתי קצת ושאפתי קצת נזלת, כיאה לאב הבכיין שאני. המרחק ביני לבין העולם כמו הלך והצטמצם, עד שנעלם לחלוטין. העור הפך לקו האחרון ביני לבין הזוועות שבחוץ, אבל ההתמכרות לחספוס החצצי־קשוח משכה אותי הלאה אל תוך הסבך הלוגי של החשיבה הדוסטויבסקאית, שבסיסה אמוני־משיחי וראשיתה בהוצאתו להורג - שלא יצאה לפועל.

דוסטויבסקי תמך בצעירותו בחופש הדפוס ובשחרור הצמיתים (אבל לא בסוציאליזם, בליברליזם קפיטליסטי ובהפלת המונרך רחמנא ליצלן) - אך נידון למוות על הקראה פומבית של מכתבו הפתוח של המבקר בלינסקי לגוגול, שבו "ביטא איש הספרות בלינסקי דעות נפשעות ביחס לאומה, לערכת השלטון ולדת הפרבוסלבית", כפי שנכתב בכתב האישום. העונש הומר ברגע האחרון בעבודות פרך, בהגליה לסיביר, בנישול דוסטויבסקי מכל תוארי האצולה, בהחרמת רכושו, ובהמשך - בשירות צבאי כפוי בדרגת טוראי.

"יומנו של סופר" הוא שער כניסה לראשו של אדם שהיה על סף מוות, והשקפת עולמו, הווייתו כולה, הושפעו מכך עמוקות; זוהי התוודעות אל מוח מוטרף אבל גאוני, שיטתי ובעל עמדות מוצקות. וכל העמדות הללו, כל התמות המועלות, כל המוטיבים, ובקיצור - כל החומרים המוטענים על ידי אותה "חוויית סף מוות", חומרים שהפרוזה של דוסטויבסקי עשויה מהם - מופיעים ב"יומן" כבמפתח תמטי מפורט.

את יחסו האנטישמי של דוסטויבסקי ליהודים וליהדות פטרתי בלא כלום, כקוריוז, כחוסר הבנה בסיסי מצידו של מר סופר, כשטות לא מזיקה ואופיינית לאינטלקטואלים בני זמנו, שראו ביהודים נטע זר בתרבות המערבית

בספר דוסטויבסקי מעלה בהתלהבות רעיונות דתיים־מדיניים־אופרטיביים, שבסיסם ראיית עולם משיחית: אמא רוסיה צריכה לפרוס חסות על העמים הסלאביים כולם, ובכך - לזכות בבכורה העולמית כאימפריה שמאחדת את העמים, ושאוחזת בהבנה המיטבית לכתבי הקודש הנוצריים. בתוך כל אלה הוא מתאר כיצד הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, הפרבוסלבית, היא זו שצריכה לשלוט בכיפה, והיא־היא הנצרות הנכונה והיחידה, זו שאין בלתה.

אני אנטישמי?

בתום שנה וחצי של עבודת תרגום ועריכה, הספר היה מוכן. באחרית הדבר המקיפה שימשתי בין השאר סנגורו של הגאון המיוסר בהקשר האנטישמי. לא בטוח שדוסטויבסקי, אגב, היה חושב שהוא צריך את זה. בחייו הוא דחה את ההאשמות בדבר היותו אנטישמי, אבל עשה זאת, איך נאמר, באנטישמיות לא כל כך מעודנת. משהו בסגנון ה"אני אנטישמי? מה פתאום! אני בכלל מדבר על תופעה, זו לא אשמתי שהיהודים הם: מלווים בריבית שקרנים וחסרי לב/ סונטים בעממיות הרוסית ומחריבים אותה באמצעות הוודקה/ לא נקיים/ כל התשובות נכונות". עם כל הקושי והרתיעה מהעיוורון האינטלקטואלי שזו היתה תוצאתו, הייתי חייב להצדיק עבור עצמי את העיסוק האינטנסיבי בו, את ההתפעמות הספרותית.

אבל אז, בשנת 2022, רוסיה פלשה לאוקראינה - והעבודה על הכרך השני נעצרה. משהו נשבר. בתיאוריה האמירות של דוסטויבסקי עשויות להישמע בלתי מזיקות. אך כאשר ראיית העולם שלו משמשת הצדקה לבחישה פוליטית מלוכלכת במדינות השכנות - ובסופו של דבר גם לפלישה מזוינת לאוקראינה, הבלתי מזיק הפך מתועב ומאוס.

את הפלישה הזו לקחתי קשה. אוקראינה היתה עבורי זיכרון ילדות רחוק מאוד, ולא חשתי שום קרבה לתרבות האוקראינית הצומחת מחדש אחרי התפרקות בריה"מ. אני עצמי גדלתי בבריה"מ, לא באוקראינה, אבל האכזריות, הנבזות, תחושת הצדק המדומה, הזכאות המשיחית־אימפריאליסטית והשקרנות הצינית כמדיניות - כל אלה עוררו בי איזה זעם חבוי על הרוסיות שבאה כך לידי ביטוי, על היסודות האלה בתרבות שלנו, שמקורם בדוסטויבסקי. על היסודות האלה באנושות ובאנושיות עצמה. בי.

בהיתי ברחובות המופצצים של מריופול שבהם צעדתי בתור ילד בדרך לים, ואיבדתי אמון בעולם. בילדות העולם הוא השתקפות התחושות הפנימיות שלנו: לנו נעים, והעולם בהתאם - מקום נעים וטוב. לאט־לאט אנחנו למדים שיש דבר כזה היסטוריה, שיש "פעם", ושפעם היה כנראה פחות טוב. היו מלחמות, היה רעב, היו מחלות, היו יתומים. אבל זה היה פעם. כשאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים שה"פעם" הזה, היה "עכשיו" עבור אנשים כמונו.

דוסטויבסקי, ה"פילוסוף של האימפריאליזם הרוסי המשיחי", הפך עבורי למצורע. דמות הפילוסוף המרוחק לא קיימת ולא ייתכן שתתקיים, בייחוד לא בתנאי הקיום האנושיים שיצרנו לעצמנו.
וכך, במשך שנתיים הכרך השני של "יומנו של סופר" שכב על שולחן העבודה שלי עם הפנים כלפי מטה, מחכה לי, שאתרגם אותו. לא הצלחתי לגעת בו. דוסטויבסקי נעץ בי מבט מכל קרן הרוסה של רחוב אוקראיני, מתוך כל פרצוף של תועמלן חדל אישים בערוץ הרוסי הממלכתי, מתוך עיניו של כל אנס ובוזז משורות הצבא הרוסי.

ואיך אפשר, בעצם, להפריד את הספרות מהחיים. את דוסטויבסקי - מהמשיחיות ששימשה את פילוסופי החצר של רוסיה להצדקת המלחמה באוקראינה. דוסטויבסקי חשב שהכנסייה האורתודוקסית עתידה לנצח את הקתוליות במלחמה על הבכורה בעולם הנוצרי. שהיא מביאה בשורה הומנית לעולם.

הפער האדיר הזה בין המטרה, אותה חסות רוחנית, לבין האמצעים (מלחמת חורמה נגד המערב) - זועק לשמיים. רק שאז, בתקופה שבה נכתב "יומנו של סופר", מאבק המעצמות לא נמרח על כל הפידים ושערי העיתונים. פעם היתה בו נימה של הגות תיאורטית בלתי מזיקה. אוקראינה החרבה - היא כבר עניין אחר לגמרי.

אבל כמה אפשר להאשים תיאורטיקן מרוחק כדוסטויבסקי בזוועות הצבא הרוסי? כמה קרבה אפשר לחוש כלפי זוועות במרחק אלפי קילומטרים? הנפש האנושית מוגבלת בהשתרעותה האמפתית, והמשאבים שלי נגמרו. מאז 7 באוקטובר ברז החמלה נסגר בחציו, ונשארה רק מלחמת עזה. הדחף ההישרדותי הפשוט הזה הוליד, בין השאר, את הצורך פשוט לעבוד. באחד האמשים הרמתי טלפון להוצאה, ובישרתי חגיגית שאני חוזר לתרגם. כרך ב' בעבודה! רק שהכרך הראשון, כך התברר, מכר מעט מאוד, אז בהוצאה שמו ברקס. לשמחתי, כנראה.