הוליווד מנסה להפוך את "ארגייל" למוצר צריכה בסיסי

הספר "ארגייל" יצא במקביל לעליית הסרט, ולא בכדי: שניהם מוצרי בידור שהונדסו באותו בית יוצר, עם רצון ברור של היוצרים להפוך את אלו למפעל, או "יקום", כמו שנהוג לכנות זאת כיום • ועדיין - התוצאה, לפחות זו הספרותית, מפתיעה ונהדרת

מתוך הסרט "ארגייל". הכנה לזיכיון רב זרועות, שגדול בהרבה מעוד סרט או ספר. צילום: אפל TV

"ארגייל" יוצא לאור בשילוב מוזר של זיקוקי דינור וערפל קרב. יש סרט ויש גם ספר, והנה כאן אזהיר מראש - כל דבר שאומר על הרקע ליצירתם של שני אלו מוטל בספק. היוצרים מתעתעים בקהל הצופים והקוראים ביודעין. למעשה, רק אלוהים יודע מה מכל מה שייכתב ברשימה הזו נכון ומדויק, ומהו תוצר מכוון של מניפולציה שמלווה בקריצת עין.

הסרט "ארגייל", בהפקתו ובבימויו של מת'יו ווהן, הושק (או בביטוי המיושן והנוסטלגי - עלה לאקרנים) בתחילת החודש. ההערכות מדברות על סכומי עתק שהושקעו בהפקתו, בין 200 ל־250 מיליון דולר, ו־80 מיליון דולר נוספים (כלומר כשליש מהתקציב הכולל) בפרסום ובשיווק - סכום לא מפתיע בהתחשב בעובדה שמדובר במוצר צריכה שנרקח במעבדות אנשי השיווק והפרסום הבכירים שיש לעולם להציע.

האחרון של סוויפט?

הסרט עוסק בסופרת מצליחה בשם אלי קונוויי, שכתבה חמישה ספרי ריגול. הספרים הללו חושפים, באופן שאינה מודעת לו, פרשיות ריגול אמיתיות - דבר שהופך אותה יעד אטרקטיבי גם ל־CIA וגם לסינדיקט פשע אכזרי, ומהווה טריגר לסרט אקשן אנרגטי ומשעשע, שמתנהל כמיטב המסורת באתרים פוטוגניים ברחבי תבל.

בדיקה בגוגל מעלה כי אכן קיימת סופרת בשם אלי קונוויי, אך היא פרסמה ספר אחד בלבד. באתר של הוצאת הספרים המכובדת פינגווין נכתב שהיא נולדה וגדלה במדינת ניו יורק, ושאת ספרה הראשון על הסוכן ארגייל כתבה כשעבדה כמלצרית בדיינר, שהיה פתוח עד שעות הלילה המאוחרות. עוד מציינת ההוצאה כי רומן המתח הנפיץ שכתבה שימש השראה לסרטו החדש של מת'יו ווהן.

טיילור סוויפט. כותבת רומני ריגול בזמנה הפנוי?, צילום: JOEL CARRETT

דלותם של הפרטים על הסופרת המסתורית בולטת, והרשת היתה כמרקחה. האתרים הגדולים מייד געשו בספקולציות (מתוזמרות היטב?) לגבי זהותה האמיתית, ואחת השמועות החזקות שנפוצו היתה כי אלי קונוויי הוא למעשה שם העט של כוכבת הפופ הלוהטת טיילור סוויפט. לא פחות!
רק שבתחילת פברואר, במקביל להפצת הסרט, פרסם העיתון הבריטי ה"טלגרף" סקופ עולמי: אלי קונוויי, מקווה שאתם יושבים, לא באמת קיימת. את הספר "ארגייל", כך מתברר, כתבו יחד שני סופרי מתח ידועים, טרי הייז האוסטרלי ותמי כהן הבריטית. הייז, התסריטאי של סרטי "מקס הזועם", כתב ב־2013 רב מכר עולמי בשם "לבד בתיאטרון המוות". ב־2023 השלים את כתיבת ספרו השני, "שנת הארבה". את כתיבת הספר "ארגייל" בכלל יזמו (ככל הנראה) מפיקי הסרט, שגם ציוותו להייז את סופרת המותחנים הפסיכולוגיים כהן. אבל רגע, הוצאת פינגווין לא טענה שהספר שימש מקור השראה לסרט? כן, היא טענה, אך המציאות היא שכנראה לא, והסדר במקרה זה היה הפוך.

התעלומות מאחורי הקלעים לא תמו שם. בסצנה המופיעה לאחר הקרדיטים, בתום הסרט, נרמז (רמז עבה כפיל - בסצנה בפאב ששמו "קינגסמן") שיש קשר בין ארגייל לקינגסמן, אותם סוכנים חשאיים של ארגון המתקרא בשם זה, שהתחילו כקומיקס והפכו לסרטים בבימויו של לא אחר מאשר ווהן, המפיק והבמאי של "ארגייל".

הספר כתוב היטב, הוא רהוט ומשכנע, הדיאלוגים מעולים והדמויות מורכבות ומפתיעות. מול הספר - הסרט הוא תעלומה בעיניי. טפשת מוחלטת, רוויה תפניות וטוויסטים שלא ייאמנו, האלימות מופרזת ומופרכת, והעלילה פשטנית כמו סרט ג'יימס בונד רע

"קינגסמן", שהפך לסיפור הצלחה אדיר עם שלושה סרטים שהופקו תחת המותג, כבר גדול בהרבה מסדרת הקומיקס והסרטים שהתחיל ממנה, עם סדרת טלוויזיה ומשחקי מחשב שפותחו על פיו. למעשה, כיום מדובר בזיכיון רב זרועות המשווק תוכן בשלל אמצעים. לא אופתע אם משחקי המחשב הם מקור ההכנסה העיקרי של המפלצת הבידורית הזו.

וכאן עולה התהייה אם כל התעלולים האופפים את "ארגייל" מכוונים למשהו דומה - ליצירת קונגלומרט תוכן בידורי בשלל פלטפורמות, תוך משחק מודע ומשועשע במוחם של הצרכנים, רובם צעירים שגדלו על משחקי מחשב, ושקומדיות ריגול נוצצות מושכות אותם לאולמות הקולנוע או לצפייה בסרטים שהורדו מהאינטרנט? ואם כן - למה צריך גם ספר בכל הדבר הזה?

דיון מעניין בתדמיות

למרבה ההפתעה, הספר, שראה אור בעברית בתרגומו המעולה של שמעון בוזגלו, הוא מצוין. מדובר בהפתעה, כי הוא נולד כגימיק. ואולי, בעצם, ההפתעה לא במקומה, מכיוון שאת הגימיק הזה כתבו, בכל זאת, שני סופרים מיומנים מאוד.

הספר "ארגייל" מספר סיפור אחר לגמרי מהסרט. הוא קודם לו בזמן ומספר על תחילת דרכו של הסוכן אוברי ארגייל בעולם הריגול (בסוף הסרט מובטח שהסרט הבא בסדרה יעסוק בתחילת דרכו של ארגייל הצעיר, ומן הסתם יתבסס בדרך זו או אחרת על הספר). ואם כל זה משחק לכם בראש, אז מישהו השיג את מטרתו.

בספר אוברי ארגייל הוא בחור בן 23, המעביר את זמנו בקהות חושים מוחלטת במשולש הגבולות של תאילנד, לאוס ומיאנמאר, אזור ידוע לשמצה של מגדלי סמים ומבריחי סמים. הוריו, שעסקו בסחר במריחואנה ברחבי העולם, נהרגו והותירו יתום מוכשר הדובר שמונה שפות, מוחו חד ועיניו בוחנות, אך נשמתו מתה. במהלך נועז שהפתיע אותו עצמו - ארגייל מציל ממוות סוכנים של הסוכנות האמריקנית למלחמה בסמים, לאחר שמטוסם הופל בצפון תאילנד על ידי כנופיית סמים סינית. פרנסס קופי, ראש אגף המבצעים של ה־CIA, שמה עליו עין ומגייסת אותו לצוות של לוחמים חשאיים שהיא מפעילה במשימות מיוחדות, הדורשות יכולות של גיבורי־על.

במקביל, עוסק הספר בווסילי פדרוב, מיליארדר שנולד בסיביר, גדל בארה"ב וחזר לרוסיה כדי להתחרות על הנשיאות. פדרוב הוא לאומן ימני קיצוני, וחלומו הוא להקים מחדש את בריה"מ. כדי להפגין את מסירותו לרוסיה ולתת ביטוי מוחשי לעתיד המזהיר שיביא לה אם ייבחר, הוא מתחייב בשידור חי בטלוויזיה לאתר ולהחזיר לרוסיה את חדר הענבר - שהיה ידוע כפלא השמיני של העולם, נגנב על ידי הנאצים מסנט פטרסבורג ונעלם.

את חדר הענבר המרהיב בזז רודולף נאומן, היסטוריון אמנות שהפך לקצין אס.אס, ושעמד בראש המחלקה שקטלגה, מיינה ושדדה את אוצרות האמנות של אירופה הכבושה, במטרה למוסרם לאוספים הפרטיים של היטלר ושל גרינג - ולהקים בבוא העת בברלין מוזיאון שהעולם לא ידע כמוהו.
הרמז למקום הימצאם של האוצרות הגנובים, ובהם חדר הענבר, נחרט על גבי צמיד מפואר שהוזמן, במקור, על ידי נפוליאון השלישי עבור אשתו. בהמשך מתברר כי יש צמיד תאום, שעשוי אף הוא להטיל אור על התעלומה.

וכך מתחיל מרדף מקביל אחר הצמידים, בתקווה שיובילו אל חדר הענבר. בתחרות הצמודה והקטלנית משתתפים וסילי פדרוב וה־CIA. האמריקנים רואים בפדרוב איום על יציבות העולם, והם חוששים שהוא ייקח את רוסיה למחוזות קיצוניים ומסוכנים אף יותר מאשר הנשיא הנוכחי. ה־CIA מאמין שאם יגיע ראשון לחדר הענבר ייפגע המוניטין של פדרוב, והבטחתו היהירה להשיב את האוצר לארצו תהפוך לבומרנג כנגדו.

סיפור ההרפתקאות הזה כולל קטעי אקשן עוצרי נשימה, והוא מתנהל באתרים שונים באירופה. צוות הלוחמים שארגייל הצטרף אליו כולל טיפוסים מגוונים, גברים ונשים. כמו בכל צוות, מתפתחים יחסים מורכבים בין חבריו, יחסים שיש בהם עוינות ואחווה, אינטימיות וקשיחות, הומור, בגידה, משיכה אירוטית וסיכוי לאהבה.

ונכון, העלילה מופרכת והאקשן חורג מגבולות הסביר. עם זאת, הספר כתוב היטב, הוא רהוט ומשכנע, הדיאלוגים מעולים והדמויות מורכבות ומפתיעות.

מול הספר - הסרט הוא תעלומה בעיניי. מצד אחד, טפשת מוחלטת, רוויה תפניות וטוויסטים שלא ייאמנו, האלימות מופרזת ומופרכת, והעלילה פשטנית כמו סרט ג'יימס בונד רע. מהצד האחר, המשחק בין העולם הבדיוני של הספרות לבין עולם ה"מציאות" (שאף היא כמובן בדיונית), האופן שבו דמויות מומצאות מקבלות חיים לרגע (הסופרת מחזיקה בובות של דמויותיה, והן הופכות לדמויות אמיתיות לכאורה), הרמיזה כי סופרי ריגול מפורסמים כפלמינג, פורסיית ולה קארה היו מרגלים בעצמם (מה זה אומר על הסופרת אלי קונוויי?) - כל אלה מקנים לסרט עומק מפתיע.

בסרט יש דיון מעניין בתדמיות - איך צריכים להיראות מרגלת זוהרת או מרגל עם יכולות־על? איך הם נראים באמת? איך נראה נבל קולנועי? ובעיקר הוא משחק בהנאה בראש של הצופים. סצנות האקשן מופרכות, אבל גם הבמאי יודע שהן כאלה, והופך אותן לריקוד מורכב ואלים שיש לו יופי משלו (תודה למנטור הגדול קווין טרנטינו, יוצרם של סרטי קיל ביל).

"ארגייל" נכנס לעולמנו בסערה, וממחיש את האופן המורכב והתזזיתי שבו אנו צורכים תוכן בידורי: הוא נראה כמו קליפ פסיכדלי ונקרא כספר הרפתקאות, אך רומז למורכבות המחייבת השתהות ומחשבה. הוא מכונת כסף, אבל כזו שמפתיעה במורכבותה ובאיכותה הספרותית והקולנועית. לאחר ש"ארגייל" הסרט נכשל כישלון חרוץ בקופות, מעניין לראות אם ואיך התופעה הזאת תתפתח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר