מיהונתן גפן ועד יהודה עמיחי: כשסופרי ומשוררי ישראל שלחו מכתבים מהחזית

מלחמת העצמאות

יורם קניוק פרש מלימודיו בבית הספר התיכון בגיל 17 וחצי כדי להצטרף לפלמ"ח, ממש בתחילת השלב הראשון של מלחמת העצמאות, נובמבר 1947. הוא השתתף בכמה קרבות באזור ירושלים ונפצע בקרב בהר ציון - אירועים שחזר אליהם שנים מאוחר יותר בספרו "תש"ח". לאחר הפציעה, כששכב בבית הבראה בבית הכרם, כתב להוריו בתל אביב מכתב שכבר בו ניתן לשמוע את קולו הספרותי הייחודי, הבוטה והאירוני.

"מוזר שאני כותב מכתב זה מבית הבראה, כשרגלי מגובסת כולה. אולם אצלינו הרי גישה חופשית, ולא אמא ולא אבא לא יפרצו בבכיות אם קבלתי כדור ברגל ויש לי שבר בעצם, ורק בעוד חודשיים אוכל שוב להלך כאחד האדם, ובינתיים אני מדדה עם מקל [...] אשר לי, מצב הרוח השתפר אתמול, משבאתי לכאן מבית החולים שבו ביליתי כמעט שבועיים, עם האחיות הנחמדות והפצועים [...] אתה שוכב ויכול לדעת את כל תולדות ירושלים, סביבותיה והציר במשך חודשיים, זה נפצע ברמת רחל וזה בבאב אל־וואד וזה בנבי סמואל [...] אני נפצעתי בהתפרצות להר ציון, לאיזה מוחמד או אחמד מעבר הירדן בעל כפייה אדומה כדם, לא מצא לו ג'וב אחר אלא לבוא להציל את פלשתינה ולתקוע לי את הכדור הזה. את הצחוק שלו אני אזכור כל חיי (הוא צחק מלמעלה) ולאחר מכן הרגו אותו. היה אצלו מכתב אהבה באנגלית מבחורה בסוריה, את ההיא יש לי חשק פעם לראות, מה דעתכם???"

***

המשורר אבות ישורון היה כבר בן 44 בזמן מלחמת העצמאות, אך התנדב למלחמה ושירת בחטיבת כרמלי בצפון הארץ. במכתב לאשתו פסיה ולבתו הילית, שנשלח ביולי 1948, הוא שיתף מעט מתחושותיו ומהגעגועים למשפחתו - וכן להוריו, שנרצחו בשואה:

"עם כל המתיחות של החיים כאן, הרי ישנה, בכל זאת, האפשרות לרשום מכתב מתוך התבוננות בכמה דברים. בכפר ערבי נידח ושומם זה - שבוע ומעלה בשרי לא ידע מים, מוֹרָה לא עלה על זקני ובשער ראשי לא נגע מסרק. ובמצב דברים זה, אילו ידעו חברי החיילים על תוכנם של מכתביי - תוכנם המכונה בפיהם: 'ציונות' - היו אולי... לא, לא היו אוכלים אותי חי, אך כבר אמר לו אחד כך ואחד אמר לו כך וכך... ואחר אף העיר, בדרך הלצה, שאני ראוי למזכיר לבן־גוריון. אך כאן, במכתב, הנני גלוי. כי אינני יודע לכתוב מכתבים אחרים. מכתבי אהבה לא כתבתי ולא מכתבי ידידות. כי באלה הדברים הנני תמיד בעיצומו של חלום. ולכך - אין מילים. ולהוריי היקרים הייתי כותב על געגועיי ואהבתי אליהם, ואל עם היהודים ואהבתי לארץ הזאת מעומק סוד. תמיד־תמיד רק 'ציונות'. הם נשאו זאת, הוריי היקרים. ועכשיו אינם מקבלים יותר. והנה נמצאה לי כתובת: את והלית התמימה. [...]

"הלית שלי, הרבה יש בעברית מילים להגיד בהן את החן ואת החיבה; ואפילו היא כולה שפה של געגועים ואהבה היא, ואילו מילה אחת כזאת למען שתדעי כמה אני אוהב אותך ומתגעגע אלייך - בכל אלה לא מצאתי. מה נגש לשפתנו שמילה כזאת אין לה (אולי יש - ואבל שאינני יכול למצוא אותה). אך אם תבואי בארצנו למקומות שאני הייתי, היית רואה הרבה מאוד פרחים עם צורות וצבעים שונים. והם כולם מזכירים לי אותך. כי הארץ שלנו מגדלת ילדים ופרחים בשווה. ואילו יכולתי לקטוף מהם קצת ולשלוח לך - היו הם במקום המילה שאני מחפש".

יהודה עמיחי שירת בחטיבת הנגב של הפלמ"ח בזמן מלחמת העצמאות. הוא היה אז משורר בראשית דרכו, וחיבר שירים רבים תוך כדי המלחמה וזמן קצר אחריה (רבים מהם פורסמו בהמשך בספרו "עכשיו ובימים האחרים"). ממש בשלהי המלחמה, במארס 1949, כתב עמיחי בן ה־25 מהחזית למשוררת שהעריך במיוחד, לאה גולדברג, וביקש ממנה שתקרא את שיריו (מאחר שלא ידע את כתובתה, המכתב נשלח לבית הקפה החביב עליה). בין היתר, עמיחי מספר לגולדברג במכתבו כיצד שירתה סייעה לו לצלוח את קשיי המלחמה:

"איך הגעתי אלייך? פשוט משום ששירייך מדברים אלי. בעזבי את חיי, על מנת לרדת לנגב, נתן לי אדם יקר מאד את הספרון 'מביתי הישן'. לעיתים קרובות, בהפוגות קרב, או בשיממון הקודר של הנגב, קראתי בו, וטוב לי".

מלחמת ששת הימים

עמוס עוז לחם כאיש מילואים בחזית הדרומית במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה, יחד עם חבורה של בני התנועה הקיבוצית, הוא לקח חלק באיסוף העדויות שהתגבשו לספר "שיח לוחמים", שביקש להביא את ההיבטים האישיים, האמביוולנטיים והפחות הרואיים של המלחמה ההיא, בניגוד מוחלט לרוח התקופה. ב"שיח לוחמים" שימש עוז בתפקיד מראיין, ומיעט לשתף מחוויותיו שלו מהמלחמה. הן גם לא הופיעו, אגב, בממואר הגדול שלו, "סיפור על אהבה וחושך". אבל במהדורה המחודשת ל"שיח לוחמים", שיצאה לרגל 70 שנה למדינה, חשף עוז ממה שראה במלחמה.

"ב־5 ביוני ב־8 בבוקר, כשהלחימה התחילה, עמדתי בין השריונים באוגדה של האלוף טל, מול פתחת רפיח, וב־8:30 בבוקר השריונים נכנסו ואנחנו נכנסנו אחריהם. אז ראיתי לראשונה אדם מוטל מת בצד הדרך, חייל מצרי שכב על הגב עם ידיים ורגליים פרוסות לרווחה והראש נוגע באדמה עם עיניים פקוחות. אני הסתכלתי בו ואמרתי לעצמי: 'יותר אני לא אוכל לשתות ולאכול בחיים'. עברו 6, או 7 שעות, לא יותר, ואני כבר עמדתי מוקף חללים מצרים. שתיתי מים מהמימייה והקשבתי למוזיקה בטרנזיסטור, בין חדשות לחדשות. השינוי שחל בי ב־7 השעות האלה היה בלתי נתפס. [...]

"אני זוכר את עצמי יושב עם חיילים על מדרון של דיונת חול בסיני, זה היה ביום הראשון למלחמה, ופתאום מהגבעה הסמוכה התחילו לירות עלינו במרגמות. כמובן שהשתטחנו ותפסנו מחסה. ומה היה האינסטינקט הראשון שלי? לא להחזיר אש, לא לברוח, לא להזעיק תגבורת, אלא לקרוא למשטרה. חשבתי: 'האנשים האלה על הגבעה ממול לא נורמליים, הם לא מכירים אותי, למה הם יורים עלי?' [...] האינסטינקט הזה של לקרוא למשטרה, כי אנשים זרים יורים עלי, זה היה אינסטינקט שפוי לגמרי".

מלחמת יום כיפור

יהונתן גפן לחם בחזית הדרום במלחמת יום כיפור כקצין מבצעים בחטיבת הצנחנים. בין היתר, הוא השתתף בצליחת התעלה. לאחר המלחמה הוא סבל מהלם קרב (שהודה בו רק שנים רבות לאחר מכן), מה שהוביל אותו, כך על פי דבריו, להתמכרות לאלכוהול שממנה סבל ולסיוטים חוזרים. ב־2 בנובמבר 1973 כתב ל"מעריב" טור בשם "בצד הרביעי של המלחמה", שבו עיבד באופן ראשוני כמה מחוויותיו. להלן אחת מהן:

"הם שכבו מכווצים, שוחה מול שוחה, וברד של קטיושות ירד מטרים ספורים ממערב לעצי המנגו העבותים. בהפוגה שהשתררה בין שני מטחים, שלף אחד מהם תמונת תינוק צבעונית האחוזה בנרתיק פלסטיק מלא גרגירי חול מדבר, והראה לחברו ששלף לרגע את ראשו מן השוחה. 'שלך?' | 'כן, מה לא רואים?' | 'רואים, רואים. ובן כמה הוא?' | 'כשהלכתי הוא היה בן שבועיים, עכשיו -' | 'ושערות, שערות יש לו?' | 'חתיכת בלורית'. | 'ועיניים?' | 'כחול, אבל עוד אי אפשר לדעת, אתה יודע...' | 'כן, הוא חמוד, הגבר הקטן שלך'. | 'שש... תתכופף, יציאה!'

"שוב ברד של קטיושות, והתמונה הצבעונית נדחקת אל כיס החולצה, ליד התחבושת האישית ופנקס השבוי. למחרת, אחרי כיבוש היעד המבוצר, ממערב לתעלה באחת התעלות העמוקות בין ערימות תחמושת לקלשניקוב ורימונים רוסיים, מצאתי תמונה של יתום צבעוני בן שלושה שבועות".

***

חיים גורי התגייס לפלמ"ח ב־1941. ב־1973, כשנשלח לחזית הדרום כקצין חינוך לוחם והוא בן 50, כבר היה למוד קרבות. במפגש עם קוראים חודשיים לאחר המלחמה סיפר גורי על חוויותיו, מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הייחודית שלו:

"ובכן, מדוע אני אומר שהצפירה של יום הכיפורים היה בה משהו מאימת הקיום? לנו, כאזרחי ישראל [...] אין זיכרון קולקטיבי של תבוסה בארץ [...] אנחנו זוכרים מאורעות, שחיטות, את שנת תל־חי אנחנו זוכרים, זוכרים את תרפ"א, את תרפ"ט [...] אבל תמיד מכל סיבוב כזה אמרנו, אמרו לנו בתור ילדים, ואנחנו אומרים את זה היום לבנינו - מכל סיבוב כזה יצאנו חזקים יותר [...] אבל יש בנו מן הצד האחר [...] אותו דבר ששייך לאימת הקיום היהודי, ושארץ ישראל כנראה לא פטרה אותנו מן האימה הזאת. של חיים על קו הקץ, שתמיד הלב והסכין. וההוויה הכפולה הזו פרובלמטית [...] המעבר המיידי הזה מביטחון מוחלט לחוויה קיומית של חרדה איומה, חרדה לאומית נוסף לחרדה האישית, הוא דבר שכנראה יחלחל בנו תקופה ארוכה מאוד".

***

המשורר נתן יונתן שכל את בנו, ליאור, במלחמת יום כיפור. ב־1974, שנה אחרי המלחמה, התפרסם ספרו "שירים (ליאור)". העיתונאי אמנון אברמוביץ', שנפצע קשות במלחמה, הכיר את ליאור כשהדריך אותו בבית הספר לשריון, וכתב לנתן יונתן - עדיין מבית החולים שבו היה מאושפז:

"זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך. יותר מכל ניסיונות ההנצחה של מלחמת יום הכיפורים, הביא אותי ספר שיריך להתרגשות חמה ועמוקה. הכרתי את בנך ליאור היכרות קצרה [...] אני מאושפז בביה"ח מאז מלחמת יום הכיפורים, נשתכחו ממני אולי דברים רבים ואת ליאור גם לא הכרתי באופן יסודי, אך אני סבור שכשם שספרך מהווה תעודת הנצחה נאה למלחמה, כן הוא גם לליאור. ברגשות כנים, אמנון אברמוביץ'".

זמן קצר לאחר מכן יונתן השיב למכתב: "שלום יקירי, מכתבך נגע לליבי. יש בי בכי נורא, ויש גם רגעים של הפוגה שאפשר להרים את הראש ולראות פני אנשים, ואז אני אסיר תודה לכל מילה של ידידות. אנא הוסף וזכור את ליאור תמיד. אני מאחל לך הבראה שלמה, נתן יונתן".

מלחמת לבנון הראשונה

הסופר דורון שנער בדיוק שב מטיול אחרי צבא ביוני 1982, כשגויס בצו 8 למלחמת לבנון הראשונה. לאורך המלחמה הוא נשא איתו פנקס, וברגעי ההפוגה מהקרבות כתב בו רשמים:

"דפקו לי בדלת. צו 8. אין ברירה, הסברתי לה. היא נשארה במיטה. אולי הייתי צריך להסביר לה בהולנדית". "נסענו על ציר החוף. הקרבות הקשים הסתיימו עד שנכנסנו. לי לא אכפת, למג"ד דווקא כן. הכבישים משובשים. קפיצות. לפעמים זה בור, לפעמים שק חול, לפעמים גופה שנשארה מוטלת על אם הדרך. מתעלמים". "הפוגה. אנחנו בשולי הגבעה. רס"ר שריון מחבר טלוויזיה ל־24 וולט של טנק, הטנקיסטים צופים במונדיאל. החבר'ה מקנאים. יש לי רעיון. לוקחים נ.נ., יורדים לקיבוץ, אוספים אבטיחים וחוזרים. מצטרפים לצפייה, התמורה באבטיחים". "מעצרים בכפר. כלבים נובחים. פיקדתי על מעצרים בסדיר, אבל כאן פשוט נכנסים, ברעש. איש מילואים מיחידה 504 לוקח אותם איתו". "ברדיו מודיעים שהכריזו על הפסקת אש, אבל זה שקר. משקיפים על ביירות. תפקידנו לסייע לתאג"ד בפינוי פצועים. הנגמ"ש שטוף דם". "הרבה זמן ריק. מדברים. חבר'ה רוצים לשמוע על הטיול שלי במזרח. אני מספר להם על נופים ואוכל, והם רוצים לשמוע בעיקר על מריה, הגרמנייה שפגשתי בקיוטו, ועל איך שדדו אותי בטרק בנפאל, מכל המקומות בעולם. חושבים שאני ממציא. לא אכפת לי". ולבסוף גם: "אנחנו עושים מה שצריך. זורמים. אבל מה לנו ולמקום הזה?"

***

העיתונאי אהרון בכר, איש "ידיעות אחרונות" בזמן מלחמת לבנון הראשונה, כתב מהשוחות, ביולי 1982, את הטור "שש אחרי המלחמה". בין שאר הדברים דיווח:

"היה מצחיק להיות בביירות ולשמוע אותם מתווכחים בלהט בעד או נגד כיבוש דאמור. כשהיינו בדאמור, הם התווכחו אם צריך ללכת על צור וצידון. עכשיו, בשש אחרי המלחמה, הם עדיין שקועים בלהט הוויכוח אם צריך או לא צריך לפתוח בה. בבוא יום השלום - והוא יבוא - שני עמי הארץ הזאת יישבו כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו, עוד יהיה במקהלה העליזה הזאת מי שיטיף למלחמת־מנע. עוד מעט חוזרים מביירות, אולי בידיים ריקות, והם עוד מתלבטים: לצאת או לא לצאת למלחמה. אין מה לדאוג: עיתונאים ופוליטיקאים ערוכים לקראת מלחמת יום הכיפורים. הפעם הם לא יצליחו להפתיע אותנו".

מכתבים מהעורף

הסופר מרדכי טביב, שהתנדב ב־1939 לצבא הבריטי ושירת במלחמת העולם השנייה כחופר שוחות, שלח בראש השנה של 1942 מכתב לאנשי קבוצת גניגר, וביקש להודות על חבילה ששלחו לו מהעורף כדי לעודד את רוחו:

"קודם כל, ברוכים תהיו ותודתי נתונה לכם מעומק ליבי, לא רק על החבילה הנאה שלכם שהגיעה לידיי, כי אם ובעיקר על השמחה הגדולה שגרמתם לאדם וחייל עברי הנמצא בנכר, והוא אינו רגיל לו. אכן היטבתם לעשות בזכרכם את החיל העברי [...] ויהי רצון ששנת תש"ג ת'הא ש'נת ג'אולה לאנושיות הדוויה ולעמנו הסובל והשותת דם מפצעיו האנושים בעולם כולו. ותהא שנת תש"ג שנת פריחה לארצנו הקטנה והחמודה. ואחים מכל קצות התבל יעלו אליה לא כפליטי חרב, כי אם קוממים ודרוכי און לבנותה לעבדה ולשמרה".

***

היוצר חיים בן־דור, שנפל בקרבות מלחמת העצמאות, כתב כמה ימים לפני מותו מכתב להוריו: "איני יכול להרבות בכתיבה על המצב, משום שאותי ממלאה הרגשה אחת קשה בלבד: מדוע לא עונים? בזה מתרכז כל מצב רוחי שהוא מחורבן למדי. הרוגים, הרוגים ופצועים יום־יום, ואנחנו מתחילים שוב להתרגל לדבר. זה לא צריך היה לקרות. זה יכול היה שלא יקרה, אבל... השמֵנים, השמנים קובעים הכל [...] וכשאתה רואה מקרוב מה אפשר היה לעשות ומה עושים - אתה מתפלץ. לאללה פתרונים! כל החישובים הפוליטיים, כל האפשרות - בעד מכה נגדית איומה! והיא לא באה. חינוך של עשר שנים: המאורעות הבאים לא יהיו כמאורעות 36'. למדנו: ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. מכל הבחינות, פוליטית וטקטית, וזהו".

לאחר מותו אביו, העיתונאי יצחק בן־דור, כתב לבנו המת מכתב שהפך לצוואה:
"שבועות עברו בתדהמה, עד שנתברר כי הנאצים של המזרח זוממים השמדה ממש, וכי אין כל תקווה שיקום מישהו ויאמר להם הרף. בלמינו המוסריים קיימים, ואת מס־הדמים מגופנו שילמנו. לא השכמנו להרוג את אלה שהתכוננו להרגנו, כי אמרנו, אולי בכל זאת לא ייגרר הרוב אחרי המיעוט שפתח בהתקפות. ובינתיים זבו דמינו בכבישים ובחוצות הערים. הרוגמים רגמו, הדוקרים דקרו; וברוב עידוד, למראה הרשות שניתנה למשחית, הופיעו גם רוצחי הדרכים, גם הקלעים והצלפים ורומי־הרמונים, לעזרת המציתים והשודדים. הסכרים שהקימו מגינינו בגבורה - לא הספיקו.

"כשבנינו מתפרצים עתה בחמת זעם לתוך משכנות האויב, לאור היום ובחשכת הלילה, לזרוע אימים ואש, ‏חורבן ומוות, הרי אינם אלא מחזירים בזה לחיקו מקצת מן האסון שבו מבקש האויב לטבענו. לא צמאי־דם הם, ואת המזמרה לא כיתתו לחנית.

"חובה מוסרית עליונה היא להם להביא את המלחמה אל שער האויב, והם גדלו וחזקו ברוח עד מדרגה, ועד יכולת זו. הנערים והנערות שלנו לא ישלימו אל משטר־משיסה, לא יוותרו על חיי יהודי, לא על סמטה בפרבר שלנו,‏ מכל שכן לא על זכות מן הזכויות על מרחב יהודי, על זכות המגיעה לכל עם. אם פרץ האויב את ביטחוננו, הם לא יניחו לו, לפורע, להתענג על שלווה בדרכים ולא על מבטחים בכפריו. מי שיצא לשכל בחוצות יהודים, יקבל אימה גם בחדריו הוא. בת בבל לא תהיה שודדה ונשכרת. היא תהיה גם שדודה. אשרינו שגידלנו דור לוחמים, השותים ממעיינות הגבורה, ולא על מנת להיות שיכורים".

תודה רבה לאדיבה גפן, יו"ר מכון "גנזים" (אגודת הסופרים והסופרות העברים בישראל), לחן מלול ולספרייה הלאומית שסייעו בהכנת כתבה זו