שמעון פסע מבעד להיכל, נושא בשתי ידיו את כד השמן הריק.
הליכה של מאה אמות נדמתה לו ארוכה מן הדרך ממודיעין ירושלימה. פסע כשעיניו מושפלות, וכך ראה רק את קצות הדברים: יסודות מזבח העולה ומזבח הקטורת; רגלי השולחן שעליו הונח שוב לחם הפנים; בסיס המנורה, שייחל בליבו פנימה שחיילי אנטיוכוס היו חומסים אותה כשנסוגו מן העיר.
לבסוף לא ראה עוד דבר מלבד רצפת האבן ושולי הפרוכת שלפניו. הוא הסיט אותה ביד רועדת ונכנס אל החלל שהוצפן מאחוריה. הסיט פרוכת שמאחורי הפרוכת עד שמצא עצמו בקודש הקודשים. הוא לא נכנס ברגליו פנימה ולא נשא את עיניו: במקום זאת רכן בכל גופו לפנים, הניח את הכד ומיהר לצאת כלעומת שבא, פוסע לאחור.
יהודה ויתר האחים המתינו לו בעזרה. אמש נדחקו לכאן ולחצר המוני בני אדם שהריעו כשנחנך המקדש מחדש. עתה היו כמעט לבדם, למעט קומץ כוהנים ולויים על מלאכתם. לאחר דממת קודש הקודשים, שמעון ייחל להמולה.
"זה נעשה", השיב למבטיהם. כעין אנחת רווחה עברה בין האחים, ויהודה ניגש וכרך סביבו את זרועו החזקה. שמעון התנחם במגעו של אחיו, והזכיר לעצמו את התלאות והסכנות שעברו יחדיו בשנות המלחמה ויכלו להן.
"נאה עשית, שמעון", אמר יהודה. "עתה נותר רק להמתין".
"לא נאה עשינו", הפטיר אלעזר בקולו העמוק.
יהודה נד בראשו בשאט נפש. "דנו על כך ושוב דנו", אמר, "וברירה אחרת לא מצאנו".
"חילול הקודש הוא", חזר אלעזר והזהיר, "להיכנס למקום שנאסר לכל מלבד כוהן גדול ביום הכיפורים..."
"עת לעשות לה', הפרו תורתך", השיב לו יונתן. "זה עתה טיהרנו את ההיכל וחידשנו את העבודה, ועכשיו מה? נחדל כעבור יום, כי שמן טהור לא נמצא? הצדק עם יהודה, אחי. אנו זקוקים לנס".
"ואם לא ייתן לנו נס, ניטול בכוח הזרוע?" קרא אלעזר. "שמא אף האלוהים הוא בעיניכם כמצביא אויב שיש לבוא עליו במצור?"
אלעזר לא המתין לתשובה, אלא סב על עקביו ויצא מן העזרה. יונתן החל לפסוע בעקבותיו, אך יהודה הניח יד על כתפו. "הנח לו", אמר. "כולנו עייפים עד מוות".
שמעון ידע בעצמותיו שהצדק עם אחיו: רק ימים ספורים חלפו מאז שככו הקרבות בירושלים. ולפניהם בית צור, אמאוס, בית חורון... אף שתפסו את ירושלים וטיהרו את המקדש, ידעו בליבם שהמלחמה תימשך עוד שנים רבות: בית סלווקוס לא יוותר בנקל, ואף עמי הארץ האחרים יקומו עליהם אם יפגינו ולו שמץ של חולשה. אף בזה צדק יהודה: הם נזקקו לנס כדי לרומם את רוח העם.
באותו לילה נדדה שנתו של שמעון. כשישן לבסוף, חלם והנהו מוקף מכל עבריו בקיר סלע, כה הדוק שהנשימה באה לו במאמץ. הוא היכה בו באגרופיו ובמקל שהיה בידו, ועד מהרה נשפכו עליו אשדי מים שנדמו לו כדמעות.
למחרת עם עלות השחר פסע שוב אל קודש הקודשים, ובדרכו ראה שהשמן במנורה כמעט אזל. מיהר וחטף את הכד. כשהוציא אותו והתבונן, ראה שהוא מלא עד גדותיו בשמן זך.
הוא הציג את השמן בפני אחיו שהמתינו בעזרה. הם צהלו וקראו תפילות הודיה, ועם זאת, נדמה היה לשמעון שיש דבר־מה מעושה בשמחתם, כמי שמדברים בקול גדול מפני פחדו של החושך.
"ודאי פירוש הדבר שהאלוהים רואה בעין יפה את מעשינו", אמר יונתן, ויהודה הוסיף: "רק עוד עת קצרה. כבר יצאו רצים שלוחים להביא לנו שמן טהור מהיכן שיימצא". שמעון שתק וקיווה שהצדק איתם. אלעזר לא היה בין הממתינים.
יהודה יצא אל החצר והציג את הכד בפני העם שנאסף שם, לפרסם את הנס. לאחר מכן השתמשו בשמן כדי להדליק את המנורה, אך עד רדת הערב שוב התקרב פך השמן לקיצו, ושוב נטל אותו שמעון אל מקום קודש הקודשים. באותו לילה, בחלומו עמד על הר בלב מדבר, וכשהרחיק להביט ראה את אלעזר נמחץ תחת משקלה של חיה עצומה. בבוקר שוב היה הפך מלא בשמן, כה צלול שיכול היה לראות בו את השתקפות פניו; כפליים אנשים נאספו בחצר המקדש עם שחר לחזות בנס, וכולם הריעו והשתחוו ביראה. את חלומו לא סיפר שמעון לאחיו.
באותו לילה העז לראשונה לשאת את עיניו כשנכנס לפני ולפנים. "אם חטאנו, מחל לנו", התפלל. "יודע אתה שלא למעננו עשינו, אלא למענך". קודש הקודשים היה ריק ודומם וכולו אבן קשה. באותו לילה חזה במותו של יהודה.
כך נמשך הדבר למחרת, ושוב ביום שאחריו. השליחים שיצאו להביא שמן נפלו במארב, אך יהודה השביע את אחיו שהדבר לא ייוודע לעם. בחוץ גברו מדי יום הצהלות ודבקות הלב, אך לאחים נדמה היה להם שטעמו של האוכל נפגם, והאור היה עמום ומאובק משזכרו. מדי לילה שב שמעון אל ההר במדבר וחזה במיתות משונות, של אחיו ושל בניהם ושל אנשים שאת פניהם לא הכיר אך מותם מילאו אותו בצער. ראה את בני בניו לוחמים איש ברעהו ונופלים בידי איש אדומי שעיניו רעות. כשהביט מדי בוקר בשמן, שהלך ונעשה נאה וזך, נדמה היה לו שדמו הוא שנמזג אל הפך.
כעבור שבעה לילות לא יכול היה עוד לשאת זאת. נכנס ברגל גסה אל הקודש, כמעט תולש את הפרוכת בעוברו. "אם לא נאים מעשינו, הואל והצל אתה את מקדשך", קרא והשליך את הכד. שברי חרס ושמן ניתכו על רצפת הקודש.
כעבור רגע שב הכד והתאחה, ובעוד רגע התמלא שמן עד גדותיו. שמעון הביט בעיניים קרועות, והנה הוא וכל ביתו וכל מפעלותיהם טובעים בשמן עד שלא נותר מהם זכר אלא הנס הזה, הנורא. הוא סב על עקבותיו וברח, ונדמה היה לו שאף קול צעדיו נבלע בשמן הניגר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו