לג'יימס קמרון היה תסריט בן 100 עמודים שישב אצלו במגירה ב-1995. בתסריט הוא תיאר לפרטי פרטים עולם דמיוני וקסום. כשהוא הציג אותו לענקית הפקות הסרטים פוקס, הם הבינו ביחד שהכלים הטכנולוגיים שדרושים בשביל להוציא פרויקט כזה לפועל, לא קיימים - לפחות בינתיים. לכן הוא דחף אותו בחזרה למגירה, והתפנה לעבוד על פרויקט אחר שלו - "טיטאניק".
כשהאופוריה מ"טיטאניק" דעכה והטכנולוגיה התקדמה, ב-2006 קיבל קמרון את האור הירוק המיוחל - בתזמון נהדר עם העובדה שבדיוק סיים רשמית לכתוב את התסריט. הסרט יצא לאקרנים ב-2009, ו-237 מיליון הדולר שהושקעו בו היו סכום חריג לתקופה, במיוחד עבור סרט שלא מבוסס על ספר או קומיקס. גבות נוספות הורמו כשלתפקידים הראשיים לוהקו שחקנים אנונימיים למדי - סם וורתי'נגטון האוסטרלי ששיחק את ג'ייק סאלי, וזואי סלדנה, שפרצה רק באותה השנה בזכות התפקיד שלה ב"מלחמת הכוכבים". עוד פרט שלא עזר לציפיות הוא העובדה שהסרט היה באורך 162 דקות, חריג באותה התקופה לסרטי בלוקבאסטר - בעיקר כשמדובר בשילוב של טכנולוגיה תלת מימדית שיכולה "לעייף" את עיני הצופים.
15 שנים אחרי שיצא, "אווטאר" עדיין ממוקם בפסגת הסרטים המכניסים ביותר בהיסטוריה. למרות שאפשר לדון בשאלה כמה ייחודי היה הסיפור עצמו, אין ספק שמבחינה קולנועית, הוא משמש כמודל לחיקוי עבור קולנוענים רבים.
תלת מימד בקנה מידה מהפכני
הסיבה העיקרית שלקחו כמעט 15 שנים ל"אווטאר" לצאת לעולם, היא הטכנולוגיה שהייתה צריכה להדביק את הפער. רובו המוחלט נשען על טכנולוגיות פורצות דרך שלא נעשה בהן שימוש עד אז, בטח לא בסדר גודל של סרט בלוקבאסטר. CGI (בעברית: תמונות ביצירת מחשב) מתקדם ושימוש נרחב בצילום תלת ממדי הפכו את הסרט לנקודת מפנה בעולם הקולנוע. השילוב בין דמויות שנוצרו על ידי המחשב ודמויות אמיתיות נראה טבעי לחלוטין, ופנדורה, העולם הדמיוני שהוצג בסרט - הרגיש אמיתי וחי.
"אווטאר" הגדיר מחדש את השימוש בטכנולוגיית לכידת תנועה - כזו שמאפשרת לשחקנים ללבוש חליפה על מנת לחקות את תנועות הגוף שלהם, והרחיב אותה גם לחיקוי הבעות הפנים, מהגסות ועד העדינות ביותר - באמצעות מצלמות שהוצמדו לראשי השחקנים. הטכנולוגיה הזו היוותה השראה לשוברי קופות שיצאו לאחר מכן, כמו "כוכב הקופים: השחר" מ-2014 וגרסת הלייב אקשן של "מלך האריות" מ-2019.
מסרים חברתיים שהקדימו את זמנם
חלק עיקרי מעלילת הסרט מתבסס על הכיבוש הקולוניאלי של עמי יבשת אמריקה ואפריקה. דרך דימויים שונים, מועברים מסרים ביקורתיים על התנהלותם של הכובשים לאורך ההיסטוריה, כמו החיילים ותאגיד ה-RDA, שמסמלים בסרט את הממשלות הכובשות שבאות לנצל את השטח.
בדיוק כפי שמעצמות קולוניאליות נכנסו לשטחי ילידים תחת המטרייה של "קדמה" ו"איתור משאבים", כך התאגיד ב"אווטאר" מעוניין לכרות את המינרל היקר "אונובטניום".
מסר נוסף שניתן לזהות נוגע לשמירה על הסביבה וכדור הארץ, כאשר הנוף הייחודי של פנדורה והמערכות האקולוגיות שלה מייצגים את הקסם והשבריריות של הטבע. זאת בדומה למאבק הסביבתי שאנחנו רואים בעולם כיום נגד הפיתוח והניצול הבלתי פרופורציונלי של האדם את הטבע, שגורם לנזק בלתי הפיך.
הביקורת על האנושות ברורה, ודרך ההרס שמבצעים בני האדם בפנדורה, מתקיימת אמירה ברורה על הצורך לשנות את הגישה האנושית למען עתיד הכדור.
מודל עסקי חדש בהוליווד
"אווטאר" לימד את הוליווד על החשיבות בבניית יקום קולנועי שמאפשר התרחבות עתידית. בעקבות הצלחתו חסרת התקדים, פרויקטים רבים החלו לתכנן מראש סדרות סרטים ופרנצ'ייזים שמקיפים עשורים - דוגמת סרטי "משחקי הרעב", "הארי פוטר" שממשיך להתפתח לעולמות נוספים, וכמובן סרטי מארוול. אלה בנוסף כמובן ל"אווטאר" בעצמו, שסרט ההמשך שלו, "אווטאר: דרכם של המים", יצא ב-2022 ושלושה נוספים מיועדים לצאת גם כן.
עלייתם של "סרטי אירוע" (Event Movies)
המונח "סרטי אירוע" מתייחס לסרטים שיוצרים חוויה ייחודית, כמעט טקסית, שמניעים את הקהל להגיע לבתי הקולנוע ולצפות בהם - לעתים אפילו יותר מפעם אחת. החוויה הוויזואלית והטכנולוגית יוצרים תגובה רגשית שלא ניתן לשחזר במסך הביתי.
הצפייה בסטרימינג צוברת תאוצה בעשור האחרון, ובתי הקולנוע חוו משברים רבים בעקבות המגמה - כשמשבר הקורונה לא עזר בחיזוק הרצון לעודד את הקהל להגיע לאולמות כדי לצפות בסרטים. אבל סרטים כמו "אווטאר" חיזקו את ז'אנר הסרטים שמהותם מבוססת צפייה באולם הקולנוע עצמו, ולא במסך הטלוויזיה הביתי.
האולפנים הבינו שיש סרטים שצריך להפוך אותם ל"סרטי אירוע" ולשווק אותם ככאלה, ובתי הקולנוע פועלים בהתאם; הם משקיעים יותר בטכנולוגיות סאונד ו-ויזואליה, הכל כדי ליצור אצל צופים תחושת FOMO (ראשי תיבות באנגלית ל"חרדת החמצה") במידה ולא יספיקו לחוות את הסרט בקולנוע - כמו שהם אמורים לחוות אותו.
דוגמאות ל"סרטי אירוע" מאז ההצלחה המטאורית של "אווטאר" הם "כוח משיכה" (2013), "עולם היורה" (2015), ו-"אופנהיימר" (2022) - כולם שווקו כאירועים קולנועיים חד פעמיים שאסור לפספס.
עשור וחצי חלף, ו"אווטאר" נחקק בהיסטוריה הקולנועית כהרבה יותר משובר קופות כי אם תופעה תרבותית וטכנולוגית ששינתה את פני התעשייה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו