חלם זה כאן: יותר ממאתיים דירות ציבוריות מחכות ריקות

כשלושים אלף משפחות ויחידים בישראל ממתינים לדיור הציבורי – רובם של קשישים, עולים חדשים, חסרי ישע ומשפחות חד הוריות. עם זאת מתברר כי בשעה שרבים כל כך מייחלים לפתרון, חל גידול במספר הדירות הריקות של הדיור הציבורי הממתינות לאכלוס - 209 דירות לעומת 163 בשנה שעברה.

מדובר על דירות הראויות למגורים, ביישובים עירוניים, שנמצאות ברשות משרד השיכון או בבעלותו, ועומדות פנויות במשך יותר משלושה חודשים. בין היתר מצאנו אפילו שתי דירות קטנות בתל אביב, דירת חדר בגודל 36 מ"ר בעיירה המבוקשת זיכרון יעקב ועוד דירות המפוזרות במצפה רמון, באופקים, בדימונה, בבאר שבע, בירוחם, ביקנעם עלית, בחצור הגלילית, בנוף הגליל, במעלות, בעפולה ובקרית שמונה.

אלכס טנצר, פעיל חברתי ממובילי המאבק למען הדיור הציבורי, קורא לקברניטי המדינה להתערב: "הממשלה לא עושה כלום על מנת לתת פתרונות לזכאים בדיור הציבורי. הסיבה לדירות הריקות היא בדרך כלל היעדר תקציב, וכמו כן החברות המאכלסות לא ממש מציעות דירות לזכאים. בנוסף לכך הגיע הזמן שמשרד השיכון יפרסם את מסקנותיה של הוועדה שהקים לפני שנה וחצי לשינוי קריטריונים לזכאות לדיור הציבורי".

רבים מאלו הנחשבים כזכאים נמנים על העולים שהגיעו לישראל משנת 1989, אשר חיים על חשבון השלמת הכנסה סוציאלית. לפי דו"ח מבקר מדינה מחכים העולים הללו יותר זמן בתור לדיור ציבורי (פי חמש) מזכאי משרד השיכון. הם מקבלים הוסטלים או מקבצי דיור שמספרם כמעט ולא השתנה בתקופה האחרונה.

ובכל זאת, מספר הזכאים לדיור הציבורי במשרד קליטה ירד בתוך חמש שנים בכמעט 4,400 משפחות. מנתוני משרד הקליטה ב־2018 עולה כי מספר הזכאים עמד על 27,231 משפחות עולים, לפי דו"ח הכנסת מאוגוסט 2021 המספר ירד ל־25,137 משפחות ובמרץ 2023 - 22,839 משפחות עולים. ירידה גדולה במספר הזכאים חלה בקרב עולים קשישים (שנמצאים בארץ משנת 1989) ולא בקרב נכים או משפחות חד הוריות (עד 15 שנים בארץ).

בשנים האחרונות לא התווספו יחסית הרבה קשישים עולים חדשים לזכאות לדיור ציבורי, ומי שכבר עמדו בתור - חלקם קיבל דירות קטנות שהתפנו כי הדיירים הקודמים בהן הלכו לעולמם. חלק מהזכאים הללו גם איבדו את זכאותם בגלל מעבר לבתי אבות סיעודיים, וחלקם אף נפטרו לפני שהגיע תורם לדיור ציבורי.