גבירותיי ורבותיי, מהפך. אחרי שנים ארוכות שטניס הנשים בישראל נשלט באופן בלעדי וללא עוררין בידיה החזקות של שחר פאר - 11 בעולם בדירוג השיא שלה - מהשבוע שעבר יוליה גלושקו בת ה־23 היא המחבט מספר 1 של ישראל. והיא לא מתכוננת לוותר בקלות על התואר הזה, גם אם היא רק במקום ה־129 בעולם.
"ברור שזו גאווה גדולה להיות הישראלית הראשונה בדירוג", היא אומרת בשיחה מווימבלדון, רגע אחרי שלא הצליחה להעפיל לטורניר מהמוקדמות. לאחר שני ניצחונות יפים היא הפסידה במשחק השלישי במוקדמות, "אבל אני לא מורידה את הראש. הייתי שמחה יותר אם הייתי עכשיו מספר 20 בעולם, ושחר מספר 21. לא יודעת אם אני יותר טובה ממנה, כל הזמן משווים בינינו, ואני לא אוהבת את זה. אנחנו מאוד שונות. היא הארד וורקרית אמיתית, מכונת משחק, ואני אחרת. היא המודל שלי לעבודה קשה, שחקנית מעולה וספורטאית דגולה. אני מאוד אוהבת אותה, אנחנו חברות טובות ומתאמנות יחד. כרגע שחר בתקופה לא טובה, שהורידה אותה למקום ה־179, אבל זה לא המקום הריאלי שלה. היא שווה הרבה יותר מזה, ואני מקווה ששתינו נהיה בעתיד בטופ 50, ויותר מזה.
"אני מרגישה שזה הזמן שלי. אני רעבה כמו שלא הייתי מעולם. כל החיים שלי חלמתי להגיע לטורנירים הגדולים של הטניס העולמי, ואני לא אתן לזה לחמוק ממני. בא לי לטרוף את הדשא ואת החימר ורק לנצח ולנצח. לפני כמה שבועות, כשהעפלתי מהמוקדמות לטורניר הרולאן גארוס בצרפת, לא היתה מאושרת ממני. היו לי שם משחקים נהדרים, הרגשתי את ההתקדמות הפיזית והמנטלית".
ואז הפסדת לשחקנית ספרדייה, שמדורגת 70 בעולם.
"הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה, אבל זה לא הלך. בחדר ההלבשה פרצתי בבכי, ביקשתי מכולם להיות לבד. הייתי עצבנית ומאוכזבת מאוד. לקח לי כמה ימים להירגע. אפילו התפרצתי על המאמן שלי, לירן קלינג, וזה לא הגיע לו".
"אתה לבד לגורלך"
גלושקו גדלה מגיל אפס במגרש הטניס. אביה ואמה הם מאמני טניס, באוקראינה היו בעליו של מועדון מצליח משלהם. האב סרגיי אומר שבמקום לקחת בייביסיטר ולבקש מהסבתא ומהחברים לשמור על יוליה הקטנה, הם הניחו אותה בצידי המגרש כבר מגיל 3. "היא חטפה הרבה כדורים בראש", הוא צוחק, "זאת היתה הדרך שלנו להיות איתה כמה שיותר. מגיל 4 היא כבר לקחה מחבט קטן והתחילה לשחק בעצמה. בגיל 6 כבר ראינו שיש לה את זה, ושהיא כישרונית במשחק הזה".
כשהיתה בת 9 החליטו הוריה לעלות לישראל ממניעים ציוניים. "עלינו בלי שפה ועם לא מעט חששות, והיה לנו מזל גדול. אנשים טובים בירושלים קלטו אותנו, קלטו שאנחנו מאמני טניס וסידרו לנו עבודה במרכז הטניס שם".
גלושקו השתלבה בארץ במהירות. "בתוך חצי שנה למדתי את השפה, והיו לי חברות וחברים בבית הספר. הלך לי טוב בטניס, וההורים שלי מאוד דחפו אותי לשם. זה לא תמיד היה קל, ולפעמים הרגשתי שהם לוחצים עלי יותר מדי".
היא נחשבה לכישרון מבטיח והגיעה עד המקום התשיעי בעולם בטניס לנערות. הציפיות היו בשמיים. "על הכישרון שלה אין עוררין", מספר מאמנה אסף אינגבר, "הנתונים הגופניים שלה מעולים, ובפרטמרים של פיזיות היא שווה טופ 10 בעולם גם בטניס הבוגרות".
בגיל 18, כשעברה לטניס הבוגרות, הכל השתנה פתאום. ההפסדים הפכו תכופים והיא כמעט לא הרוויחה כסף מהמשחקים. בגיל 20, בעת שירותה הצבאי, הודיעה על פרישה מטניס.
"לא יכולתי יותר, הרגשתי איום ונורא. לא יכולתי להפסיד יותר, לטוס לבד אל הבדידות הזאת בבתי מלון, לעמוד בתובענות הזאת. לא הרווחתי כסף, לא רציתי יותר להגיע לחדר ההלבשה אחרי המשחק ולבכות עם עצמי לבד. במשחק קבוצתי, אם אתה לא טוב יום אחד, אחרים יכולים לחפות עליך. בטניס זה לא קיים. אתה לבד לגורלך. אם ניצחת, כולם מפרגנים ושותפים להישג שלך. אם אתה מפסיד פעם אחר פעם, האנשים נעלמים. אז אתה מגלה מי איתך ומי רק תופס עליך טרמפ.
"אז פרשתי. חודשיים ישבתי בבית, וכל מה שעשיתי זה להיות עם חברות ולבלות. אחרי כמה שבועות גם זה התחיל לעייף ולשעמם אותי. יש לי גם קטע כזה שאם אני לא מתאמנת כמה ימים, אני מרגישה שהגוף שלי מלוכלך, שלא יוצאת ממני אנרגיה. ואז אבא אמר לי: 'יוליה, אם את פורשת, אני לא מסכים שתמשיכי להיות ספורטאית מצטיינת בצבא. את תופסת מקום של מישהי אחרת'.
"ישבתי עם עצמי שעות. חשבתי על כל ההשקעה שלי באימונים המפרכים. על כל המשחקים שניצחתי בהם. חשבתי שזה מה שאני יודעת לעשות - לשחק טניס.
"ידעתי שאם אני פורשת, לחזור מזה יהיה בלתי אפשרי. קיבלתי שוב תיאבון אמיתי. והחלטתי שאני חוזרת, בכל הכוח, ועד הסוף".
סרגיי אומר שבתוך תוכו לא הסכים להשלים עם הפרישה של הילדה. "היא ידעה כל החיים מה זה להיות טניסאית. אימון בוקר, בית ספר, אימון אחר צהריים, שיעורי בית ולישון. יום מסודר. בסופי שבוע תחרות, וכמעט תמיד היא ניצחה. עד גיל 18 כמעט לא השקענו כסף, הכל הלך חלק. כשהיא עברה לבוגרות, זה לא הלך. זה לא היה מה שציפינו. פתאום היא מקום 800 בעולם. אבל חשבתי לעצמי - זאת הבת שלי, ואני רוצה שיהיה לה הכי טוב בעולם. ראיתי את שחר פאר, ידעתי שהיא בטח לא יותר כישרונית מיוליה, ועדיין היא הצליחה בגדול, עם עבודה קשה ונחישות. ידעתי שהבת שלי לא מתנהלת כמו שצריך, והחלטנו לשנות את זה".
"יוליה היא חומר מיוחד"
בשלב הזה נכנס לתמונה המאמן אסף אינגבר, שבנה ליוליה צוות אימון הכולל תזונאית, מאמן כושר, פסיכולוג, ובעיקר תוכנית עבודה מסודרת. "הבנתי מייד שצריך להוריד ממנה לחץ. היו לנו המון שיחות, המון עבודה מנטלית. היא היתה אז בסביבות המקום ה־400 בעולם. התחלנו לנסוע לתחרויות ברמה נמוכה. לזכות בהן. להתרגל שוב להישגים. היא הרי חוותה לא מעט כאלה בתקופה שהיתה נערה, ורציתי להזכיר לה שוב את הטעם המתוק של הניצחון. יותר מהכל, היה חשוב לי להרחיק ממנה את ההפסדים.
"ידעתי תמיד שיוליה היא חומר מיוחד, היא כישרונית מאוד. שחר פאר היתה מודל עבורנו, היא העניקה ליוליה את הביטחון שזה אפשרי. המטרה שלנו היתה להידבק אליה, להיות כמוה ולתת הרבה כבוד להצלחה וליציבות שלה בטופ העולמי".
יוליה: "מה שהכי עזר לי להתחיל לנצח שוב זה שמצאתי באמת אנשים שמאמינים בי, שבאמת חושבים עלי שאני סופרסטאר, הכי טובה שיש. יש לי מזל גדול שפגשתי את אסף, שהוא מאמן העל שלי, שהביא לי את לירן בתור מאמן אישי. הם עושים בשבילי הכל, אבל הכל. כל מה שאני רוצה. ניסיתי הרבה מאמנים בקריירה שלי, ועם רבים מהם לא הצלחתי. אני רואה סביבי בנות שנפלו חזק. חלקן לא מדברות עם ההורים, אחרות בסכסוך עם מאמנים, ואז הן נופלות על הפנים. גם אני כבר הייתי בדרך לשם, חשבתי שאני כמו הטניסאית הקנדית שהיתה 50 בעולם והחליטה שהיא לא עומדת בלחץ.
"זאת קריעת תחת אמיתית. אתה גומר משחק, מתלבש, נוסע ברכבת למלון, מחר כבר צריך להתאמן על הבוקר, כי מחרתיים יש טורניר אחר במדינה שונה. אלה החיים שלנו, ולא כל אחד יכול לעמוד בקצב כזה. אתה יכול להיות הכי מוכשר בעולם, אבל אם אתה לא חרוץ ולא מתאמן שמונה שעות ביום ואין סביבך אנשים שהולכים איתך עד הסוף, זה לא יעבוד.
"בסופו של דבר, עברתי שינוי אישי גדול. לפעמים, ממשבר אישי עמוק, צומח משהו יפה וטוב. הייתי בתחתית, וכנראה הייתי זקוקה לזה כדי להימצא במקום שלי כיום. אלה לא רק התחרות, הניצחון וההפסד. אלא הדרך, המסע. אני מגיעה למלון אחרי המשחק ויושבת שעות מול המחשב ורואה ביו־טיוב את ההרצאות של הקואוצ'ר אנתוני רובינס. אני שואבת משם הרבה עוצמה וכוח.
"פתאום אני מאוד אוהבת להתאמן. אני מחכה כבר לבוקר, לפגוש שוב את הכדור, יש בי המון התלהבות. וכשאתה נהנה ממה שאתה עושה, יש לזה תוצאות חיוביות. בקיץ שעבר, למשל, ניצחתי טורניר בארה"ב וזכיתי ב־50 אלף דולר, הפרס הכי גדול שזכיתי בו עד היום. וזה כיף, זה אושר עילאי ממש".
מאזנה עומד כיום על שש זכיות בטורנירים שונים ליחידים ושבע זכיות במשחק הזוגות. לפני שנתיים הוכתרה כאלופת ישראל אחרי שגברה על שחר פאר, אבל באליפות האחרונה, לפני כחצי שנה, שוב הפסידה את התואר לפאר. עד היום הרוויחה מטניס כ־200 אלף דולר, לפני מס; פאר, לשם השוואה, הרוויחה על פי הדיווחים יותר מ־4 מיליון וחצי דולר.
"שנה אחת בטניס עולה בסביבות 150 אלף דולר: טיסות לטורנירים, בתי מלון, צוות אימון, ודברים נוספים. אז תעשה חשבון ותבין שאין לי מספיק כסף. נכון שיש לי תמיכה מאיגוד הטניס, אבל עדיין אין לי ספונסרים, למשל. אני מאמינה שעם ההתקדמות יגיעו גם ספונסרים, ואני אהיה גם יותר מפורסמת".
זה חשוב לך להיות מפורסמת?
"רק בגלל הספונסרים. הרבה יותר חשוב לי להיות טובה ולהגיע לטופ 50 בעולם. אני יודעת שזה יגיע. כן, אולי לא מכירים אותי מספיק, אבל אני לא בטוחה שזה משהו אישי. המודעות לספורט בארץ היא לא ברמה הכי גבוהה, כמו במקומות אחרים בעולם. אין לי עניין של אגו, דווקא נוח לי יותר עם האנונימיות.
"תשמע סיפור. יום אחד, כשהיה לי קצת חופש, הלכתי לאיזה פאב עם חברות. ישבתי שם, והיה כבר 12 בלילה. ניגש אלי בחור, זיהה אותי ושאל 'למה את פה? לא כדאי שתלכי לנוח ולא תהרסי לעצמך את הקריירה?' הביך אותי שהוא זיהה אותי. זה היה לא נעים".
היא אישה נאה, בהירת שיער, מתנשאת לגובה 1.70 מטר. לפני שנתיים וחצי הכירה את החבר שלה, סבסטיאן לביא (21), טניסאי ניו־זילנדי המתגורר כעת בפאריס, בן לאב ישראלי לשעבר.
"לפעמים אני לא מבינה איך מצאתי אהבה כזאת. הכרנו בטורניר בניו זילנד, יצאנו לשתות יחד והיה לנו מאוד כיף. ככה זה התחיל. זאת היתה בשבילי פעם ראשונה שאני יוצאת עם טניסאי. בעבר לא רציתי לערבב את זה בחיים האישיים שלי. אבל יש בזה לא מעט יתרונות: הוא מבין היטב את אורח החיים שלי, את זה שאנחנו לא יכולים להיות כל הזמן ביחד ונפגשים רק פעם בכמה שבועות. היו גם פעמים שנפגשנו אחת לחודשיים. הוא מאוד עוזר לי ברגעים הקשים שלי, אחרי הפסדים, הוא בעצם עובר את מה שאני עוברת. הוא מדורג 700 בעולם, אז למעשה הוא יותר מתאים את עצמו ללו"ז שלי. זה לא תמיד נעים שהוא כאילו אחריי בדירוג.
"בעזרת סבסטיאן, וגם בעזרת לירן, שבעצם נמצא איתי כמעט 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, אני לומדת למתן את האימפולסיביות שלי. בעבר הגבתי יותר קשה להפסדים. מי שהיה נמצא לידי אחרי הפסד היה חוטף ממני. עכשיו ויתרתי על פסיכולוג כי הגעתי למסקנה שלירן הוא הפסיכולוג הכי טוב בשבילי. מבט אחד שלי מספיק לו כדי לדעת באיזה מצב רוח אני, אם צריך להרפות ממני. לפעמים אני קצת חסה עליו שהוא צריך לעבור איתי את כל המסעות האלה".
איך ההרגשה לא להיות בבית רוב הזמן?
"קשה מאוד. אני גרה עם הוריי במודיעין. אני מאוד אוהבת להגיע לישראל. יש לי שני אחים - אלכסנדר (סאשה), בן 19, ולינה, בת 13, ואני מאוד קשורה אליהם. אני גם אוהבת להיפגש עם חברים וחברות, וכשיש 'דה וויס' אני לא מחמיצה שום תוכנית".
אחרי שתסיים את הופעתה בווימבלדון, היא כבר סימנה את המטרה הבאה: להגיע עד אוגוסט למקום ה־105 בעולם לפחות, שיקנה לה כרטיס כניסה לאליפות ארה"ב הפתוחה.
והאבא סרגיי, שכבר ליווה אותה לאינספור טורנירים בעולם, יושב במועדון הטניס שלו ברעות ואומר שהוא מאוד גאה בילדה. "כשעלינו לישראל, לא היה לנו הרבה. היתה בעיקר ציונות. לראות את הבת שלי, לדעת שהיא כיום מספר 1 במדינה, בשבילי זאת גאווה ענקית. אבל אני חושב שהיא תגיע הרבה יותר רחוק".
קנית כבר כרטיסים לארה"ב?
"הלוואי. רק שתעלה. יכול להיות שהפעם אשתי אולגה תטוס איתה. הבעיה היא שהן מאוד מתרגשות כשהן יחד".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו