צורות החיתוך הקלאסיות // ז'וליין? ברונוואז? אולי בכלל סיזלה? צורות החיתוך השונות
אפתח בווידוי: מעולם לא הצטיינתי בפעילות ספורטיבית כלשהי. בתור ילדה, שנאתי את שיעורי החינוך הגופני, נמנעתי ממשחקי ספורט בהפסקות ודי פחדתי מהרגע שכדור כלשהו ייזרק לכיווני – בעיקר מהחשש שלא אתפוס אותו. בתחילת כל שנת לימודים, כשהגיע הרגע לבחור את החוגים שימלאו את אחר הצהריים, לא בחרתי בריקוד, התעמלות קרקע או כדורסל כמו יתר הילדות, ופניתי כמעט תמיד לחוגי דרמה ויצירה. עד שנפתח במושב שבו גדלתי חוג טניס, וכל החברים שלי נרשמו.
דווקא שם איכשהו מצאתי את עצמי. אולי בגלל האימונים הראשוניים של חבטות מול קיר ולמעשה מול עצמך, או המשחקים בזוגות של סוף האימון. ובעיקר – בגלל עמידת המוצא החשובה בטניס, שאליה תמיד חוזרים ובזכותה נשארים דרוכים ומוכנים.
לטור הקודם: היום שבו החלטתי להתחיל לבשל
אם המלפפונים מימיים, יש להוציא את המרכז שלהם ולחתוך לקוביות בגודל זהה לקולורבי. גם את הסלרי חותכים לקוביות זהות. מעבירים לקערה.
את המשמשים המיובשים קוצצים לאותו הגודל ומוסיפים. את צימוקי האוכמניות מוסיפים כמו שהם. גם את השקדים מוסיפים.
את עשבי התיבול מפרידים לעלים עד כמה שניתן, שוטפים בקערה עם מים קרים ומייבשים היטב. קוצצים גס ומוסיפים לקערה.
שוטפים את הלימון היטב ומייבשים. את הקליפה שלו מגרדים במגרדת עדינה לתוך הקערה, ואת המיץ סוחטים במסחטה.
מסננים את הבורגול היטב במסננת דקה ומוסיפים.
ברגע האחרון לפני ההגשה – חותכים את תפוח העץ ל"ז'וליינים", גפרורים/מקלות דקים. מוסיפים לקערה יחד עם מיץ הלימון, שמן הזית ומלח. מערבבים הכל, מתקנים תיבול ומגישים.
