"בואי תדברי איתי על טובת הילד", הרעימה הגברת אברומסקי שגרה בבניין לידי. לפעמים אנחנו נפגשות בקפה. היא קוראת עיתונים ומלטפת את רקסי, כלבה המדובלל, ואני עושה טלפונים. היא גננת בדימוס שנולדה בתל אביב לפני 70 שנה, ומתברר שצותתה לשרשרת שיחות שקיימתי בעניין הסערה סביב חוק חזקת הגיל הרך. "הבעיה איתכם ועם עורכי הדין שלכם היא שאתם משקיעים המון מאמץ למצוא את טובת הילד אחרי הגירושים. תפסיקו לבלבל את המוח. טובת הילד היא בשמירה על בתים שלמים ולא בכל ההתפלפלויות האלה שאת מקיימת עכשיו בטלפון". מי שבעניינים בטח שמע על קרבות המתחוללים סביב שינוי חזקת הגיל הרך. ארגוני נשים נגד ארגוני גברים, ובתווך הילדים שצריכים להוריד את הראש כדי לא לחטוף כדור. עד המהפכה הצרפתית העניינים היו ברורים. בעולם המערבי הילדים היו רכוש האב המפרנס. בנישואים או בגירושים. אבל בסוף המאה ה-18 התחיל השינוי, שבסופו נקבע שעדיף לילדים להיות בחזקת אמם, בעיקר בגיל הרך. הגדרת הגיל הרך משתנה בין מדינה למדינה. בישראל מדובר בילד עד גיל 6. לפי העיקרון הזה, במקרה של פרידה או גירושים יועבר הילד לחזקת אמו, אלא אם קיימות סיבות מיוחדות לנהוג אחרת, והאב יהיה זכאי להסדרי ראייה. לעומת זאת, נקבע שהגבר הוא האחראי בשלב זה לכלכלת הילדים בלי קשר למצבו הכלכלי או לזה של האישה. אבל העולם ממשיך להשתנות והעשורים האחרונים הצמיחו מודלים חדשים של משפחות ושינוי בחלוקת התפקידים המסורתית. "האב החדש" נולד. זהו גבר היוצר סדר עדיפויות חדש המאפשר לו לחלוק עם אמם של ילדיו את הטיפול וההשקעה בילדים. והוא מבקש להיות שותף מלא בגידול הילדים גם לאחר הגירושים. זה לא בגלל שאתה מפלצת הערב, במסגרת פסטיבל דוקאביב, וביום ראשון הבא, 29 במאי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון, יוקרן הסרט "זכות אבות" של ישרי הלפרן, יוצר דוקומנטרי שנהנה למשוך בצמה של הצופים, לאלץ אותם לחשוב ולהראות להם את האבק שטוטא מתחת לשטיח. הלפרן עקב אחרי קבוצת אבות שיצאה למאבק על שינוי חוק חזקת הגיל הרך, ומתרכז בסיפורם האישי של ארבעה גברים במאבקי משמורת על הילדים שלהם, ובמאבק הציבורי שאליו יצאו על זכותם לאבהות, בלי להיאבק עליה. "הגיבורים שלי הם לא אנשי 'האח הגדול', לא 'מחוברים' ולא 'מחוברות'. לא בדיוק כאלה שיודעים לעמוד מול מצלמה, אבל הם אנשים שבאו ועשו פה משהו. גברים לא רגילים לדבר עם אחרים, ופתאום הם הבינו שהם יכולים לחלוק עם מישהו שאם קיבלת צו הרחקה, זה לא בגלל שאתה כזו מפלצת, אלא בגלל שאתה חלק מהתנהלות שלמה". ארגוני הנשים טוענים שאין להם שום התנגדות שהילד ילך עם ההורה שהיה מטפל עיקרי בזמן הנישואים. ההתעוררות של אבות ברגע הגירושים היא זו שחשודה. "אני לא מסוגל לשמוע את השטויות האלה. היה בינינו חוזה נישואים שבו התקיימו תנאים שהתאימו לשנינו ולסיטואציה", אומר הלפרן. "ברגע שהחוזה הזה מתפרק אי אפשר לטעון שמה שהיה הוא שיהיה. עכשיו, כשמפרקים, היא לוקחת את כל הילדים וחצי מהכסף שלו. מה פתאום? למה? בגירושים הדיל נפתח מחדש ולא פעם זה דווקא מאפשר ביטוי לאבהות". טענת ארגוני הגברים היא שחוק חזקת הגיל הרך הוא הצהרה שאבא פחות טוב וחשוב מאמא, שזה הפוך מהמסרים שאותם קיבלו מנשותיהם על אבהות מלאה ושותפות בגידול הילדים. דווקא הגירושים מביאים אותם לחשיבה ולגילוי מחודשים, ומתפנה אצלם מקום ליצירת קשר טוב יותר עם הילדים. את דבריהם הם מבססים על הנעשה ברוב מדינות המערב, שם נקבע כי עקרון עדיפות האם חשוב אך אינו מרכזי, וכל מקרה ייבחן ויישקל לפי הנסיבות. חזקת הגיל הרך, טוענים ארגוני הגברים, הוא חוק המבוסס על אפליה גזענית ומגדרית והכלי שבעזרתו ילדים מנותקים מאבותיהם. מנגד טוענים ארגוני הנשים שביטול חוק חזקת הגיל הרך עלול לפגוע בטובת הילד; שהתדיינות על משמורת משותפת יכולה להזיק לו; שמחקרים מראים שעד גיל 4 המעבר בין בתים פוגע בילד; שיש להביא בחשבון את המציאות החברתית, שבה עדיין מתקיים אי שוויון שכר; ושיש לראות בחזקת הגיל הרך את ההגנה היחידה שהמשפט והחברה מעניקים לאם. ביטול החזקה יגביר את אי השוויון ועלול להוביל לסחטנות מצד הגברים, שינצלו זאת להתחמקות מתשלום מזונות. הלפרן מתפוצץ לשמע החשש שמביעים ארגוני הנשים, כאילו שינוי בחוק חזקת הגיל הרך שמקנה להן יתרון כמעט יחיד בעולם הדין הרבני ישמש נגדן כלי סחיטה. "כאילו אתן לא משתמשות בצווי הרחקה לסחוט את הגברים. בדקה אחת את יכולה לקבל צו הרחקה מבן הזוג שלך. זהו מנגנון חולה ופסיכי. היד של שופט החותם על צו הרחקה של אדם מילדו צריכה לרעוד. את הרי ראית מה זה עשה לכל אחד מגיבורי הסרט, אבל זה נהיה משהו שחותמים עליו כמו על דו"חות תנועה". ב-2005, בעזרת הרוח הגבית של מאבק האבות, הוקמה ועדת שניט כדי לדון בביטול חזקת הגיל הרך. הוועדה עוד לא הצליחה לגבש רוב למסקנותיה, אבל מאז שפירסמה ב-2008 את דו"ח הביניים שלה חל שינוי בבתי המשפט, בלי ששונה בעצם החוק, ושופטים היום גמישים יותר בקביעת משמורת משותפת, ובעיקר - וזו אולי תרומתה החשובה של הוועדה - מטילים קנסות כספיים על אמהות ואבות שלא עומדים בקיום הסדרי הראייה. "היום בתי המשפט רואים את הקשר של הילד לשני הוריו כערך מקודש", אומרת עו"ד יהודית מייזלס, מומחית ומרצה לדיני משפחות שכתבה את התזה שלה בעניין חזקת הגיל הרך. היא מאמינה שהחוק ישתנה בסופו של דבר, אבל חושבת שאסור שזה יקרה בלי חלופות ראויות, ובלי קביעת כללים ברורים ליצירת הסדרי משמורת כאלה או אחרים בהסכמה או בכפייה. אם הוועדה תסתפק בהגדרה החמקמקה של טובת הילד, "הרי מי שיחליט בסופו של דבר יהיו שופטים ודיינים שיגדירו אותה לפי תפיסת עולמם. צריך לזכור שישראל, בשונה ממדינות המערב שבהן כבר חל השינוי, היא מדינה הכורכת דין ודת. ביטול החוק בלי להציב חלופות ברורות יגרור התדיינויות אינסופיות ובסופו של דבר מי שירוויח מהן יהיו עורכי הדין". מייזלס מוסיפה ואומרת שבתי משפט לא צריכים רק לשקף את החברה אלא גם לקחת חלק בעיצוב שלה, אך השינוי בחקיקה צריך לקרות בהדרגה ולהביא בחשבון שבישראל עדיין אין מספיק "אבות חדשים". שעדיין מתקיימת כאן חלוקה מגדרית בבית ובשוק העבודה, והחיפוש אחר שוויון דווקא בנקודה הזו הוא עניין בעייתי. "אם נהיה אופטימיים נוכל לקוות שהשינוי שהתגבש בבתי המשפט ייצור שינויים גם בתוך החיים המשותפים ולא רק בגירושים". היא אומרת שארגוני הנשים והגברים עושים טעות כשהם הופכים את ההתדיינות למאבק בין המינים. היא מסכימה עם הטענה שחוק חזקת הגיל הרך לוקה באי שוויוניות ולא מאפשר די מרחב תמרון לטובת הילד שבטובתו דנים. התקשורת היא זונה של אג'נדות סרטו של הלפרן מביא את ההתנגדות הנחרצת של ארגוני הנשים לשינוי חוק החזקה, כשברקע הקמתה של ועדת שניט. "לקח זמן למצוא מישהו שיתעניין בסיפור הזה, ולקח זמן למצוא גוף משדר. הדיון במאבק האבות נמצא מחוץ לספקטרום של הפוליטיקלי קורקט, אין סיפור גדול מזה מבחינת כמות הנפגעים", הוא אומר. גם הוא ער לשינויים בגישת בתי המשפט ופקידות הסעד אבל אומר שבכל פעם שבה שאישה נרצחת חלה נסיגה. ומה אתה מציע? הרי יש כאן אלימות נגד נשים, נשים נרצחות. איזו הגנה אתה מוכן לספק להן- "אני לא חושב שצווי ההרחקה באמת עוזרים. מי שרוצה לרצוח רוצח. ובכל מקרה, אני לא מוכן שתיקבע מדיניות שלמה בגלל 15 או 20 נשים שנרצחות בשנה. הרי אם כולנו ניסע חמישה קמ"ש נציל 200 נפשות בשנה. בגלל זה ניסע לאט? את היית מוכנה שכל הפלשתינים לא ייצאו מהבית כדי שלא ירצחו אף יהודי? התופעה יצאה מכלל פרופורציה, נעשה שימוש ציני ברציחות ונעשה עוול לאוכלוסייה ענקית בשם העניין הזה. התקשורת היא זונה של אג'נדות. עוד מעט ישעמם לה והיא תביא את התמונה היותר רחבה. עכשיו יש קונצנזוס ואפשר לעשות פסטיבל". אבל רוב האלימות במשפחה באה מהצד הגברי. "יקירתי, גבר בחברה שלנו מלמד את עצמו כל חייו לא להפנות את הכוח שלו נגד האישה. רוב האלימות הגברית בעולם באה לשמור על נשים וילדים מאלימות. אנחנו יוצאים למלחמות כדי לשמור שהאלימות לא תגיע אליכן. אבל אם חס וחלילה נעמוד בין האישה לדלת זה יהיה הסוף. היא תגיש תלונה ולא נראה את הילדים שלנו עד שיוכח אחרת". כשהלפרן נוסע בדרך הנימוקים שלו, אוחז בלהט בהגה, הוא לא תמיד מסתכל לצדדים, ולפעמים נדמה שמה שהוא לא ראה או הכיר באופן אישי לא קיים. בסביבתו לא היו נשים מוכות, וגם הנתונים של 200 אלף נשים מוכות בישראל לא עושים עליו רושם. העובדה שלסטטיסטיקה נכנסת גם אחיזה בפרק כף היד מכעיסה אותו. "ומה זה המוחלשות האלה-! אני חצי תימני ובמשפחה שלי לא היתה מוחלשת אחת. שיהיה ברור, הרוע חולק שווה בשווה. בינינו לביניכן. אנשים בדרך כלל לא רוצחים כי הם רוצים לרצוח. גברים עוברים פה דברים שהם קשים מלעבור אונס. אנשים מורחקים מילדיהם. בסוף מדובר בשני הורים שרוצים לגדל את הילדים שלהם. ואחרי המלחמות אני רואה איך הם מוצאים את הדרך. "הצרה עם הפמיניסטיות של היום היא שהן לוקחות סמלים מכל התקופות ומכל המקומות ומערבבות את הכל לרעיון אחד", הוא ממשיך, "הן הוציאו את האלמנט הפסיכולוגי מהקיום האנושי. הן חוטאות בהשטחה של הכל. אין מצב של רצון נשי להיות זונה, אישה לא יכולה להתאהב באמת בבוס שלה, אישה לא רוצה באמת להיות עם גבר מבוגר ממנה. מין רשימת קורבנות קבועה, חקוקה בסלע. אני הרי פמיניסט בנשמתי. התחלתי לצלם את האבות במקביל לסרט שאני עושה על אישה פמיניסטית. ברגע שראיתי שארגוני הנשים הפגינו נגד הקמת ועדת שניט, הבנתי שיש לי סרט". למה אתה כל כך מתגעגע לפמיניזם של פעם- "המהפכה הפמיניסטית לא היתה נגד גברים, היא היתה לחיזוק מעמד האישה. נגד יצירת הדמות הפסיבית. היא לא היתה נגד אויב חיצוני אלא נגד הציפייה החברתית. מהפכה נפלאה שהיום היא בידיים של עסקניות ברמת ההסתדרות בשנות ה-60. יום אחד ילמדו את הסרט שלי בלימודי מגדר. זו לא הפעם הראשונה שמהפכה צודקת הגיעה לשלב רקוב". כששכך מעט הלהט, אומר הלפרן: "אף אחד לא הכין אותנו לזה שנשים ילכו לפרק משפחה. הכל משתנה, ואנחנו צריכים ללמוד את המקום החדש. הבטיחו לנו אישה נחמדה לעשות איתה משפחה אבל יש לכן עצמאות כלכלית. אתן לא צריכות אותנו יותר. הגירושים, בניהול נכון, יכולים להפוך לבוננזה כלכלית עבור האישה". ואז, כאילו שמע את השכנה שלי, הוא מוסיף: "אני האחרון שיקום להגן על הרומנטיקה במוסד הנישואים, אבל היום גירושים נהיו סוג של דיאטה. כל גרושה מקבלת שער ב'לאישה', מתראיינת ואומרת שזה הדבר הכי טוב שקרה לה. סליחה. לא גרושה. היום אומרים חד-הורית. גרושות הן לא חד-הוריות, האבא שאיתו הן עשו ילד גר מעבר לפינה. לקחו מינוח שהתייחס לנשים שעלו מרוסיה בלי הגברים והלבישו אותו עלינו כדי שזה יישמע טוב יותר מגרושות. בדרך מחקו את האב". לקראת סיומה של שיחה לא קלה הוא מחייך: "אני חושב שאתן עושות טעות בהתנגדויות לשינויים שאתן יצרתן. אתן יודעות לשמור על השורות שלכן. לסגור אחת בשביל השנייה את הפינות. אחת לאחת אתן לא משהו אבל כקבוצה אתן שומרות אחת על השנייה שחבל על הזמן. גם את זה אנחנו מתחילים ללמוד".
