מפעל החיים קם לתחייה

בשיתוף לקט ישראל

השבעה באוקטובר טלטל את עולמה של הילה פנלון (47), אמא לשני ילדים, חקלאית שמגדלת ירקות לזרעים. הישוב שבו היא חיה, עובדת, מגדלת – נתיב העשרה, חטף פגיעה קשה בשבת השחורה של הטבח.

המחבלים הראשונים חדרו אל המושב באמצעות מצנחי רחיפה, עברו מבית לבית, טבחו ב-17 מתושבי המושב ופצעו רבים נוספים. בסך הכל כ- 20 מבני המקום נרצחו באותה שבת: "בשניות הראשונות כשהכל התחיל, הייתי בדרך לאוטו. מזל שלא הצלחתי להגיע לרכב כי 20 שניות לאחר מכן הוא התפוצץ", היא משחזרת. "נכנסו לממ"ד בני המשפחה והיינו שם בכל השעות האלה בזמן שבמושב יש מחבלים שרוצחים את השכנים שלנו. היינו הישוב הראשון שאליו הגיעו המחבלים ולכיתת הכוננות לא היה זמן להתכונן – התוצאה הייתה קטלנית. איבדנו פה במושב 20 שכנים וחברים, אנשים שגדלנו איתם כל החיים ואיבדנו גם את המפעל חיים שלנו. היינו בשיא העונה החקלאית, בשיא התקופה שבה מייצרים את הכלאות הזרעים. בן רגע הכל הושמד".

הילה עוסקת בתחום גידולי הזרעים, מדובר בתחום חקלאות ייחודי במיוחד: "אני מגדלת ירקות לזרעי מכלוא, זה אומר שאני מגדלת סוגים שונים של ירקות כשהמטרה היא להשתמש בזרעים שלהם כדי לפתח ולייצר זרעים לשתילת ירקות בעתיד. אנחנו מייצרים את הזנים השונים שאותם החקלאי שותל ומגדל. למעשה 60% מגידולי הזרעים של מדינת ישראל מתחילים בנתיבה עשרה".

כאמור, המשק החקלאי של הילה נהרס באותו בוקר של ה-7 באוקטובר, אולם אז החלו להגיע מתנדבים ממקומות שונים כדי לסייע ולשקם את הנזקים האדירים: "חזרתי למושב כבר בדצמבר 2023, היית הראשונה לחזור כי פחדתי לאבד את מפעל החיים שלי, המשק שלי, המשפחה שלי, הבית שלי, כל החבילה שמרכיבה את החיים שלי. פחדתי שיצליחו להכניע את הרוח. אבל אז הגיעו המתנדבים שבאו לשקם את החממות. לצדם היו גם המון חיילי צה"ל שהגיעו להתנדב, לוחמים של יהל"ם שבכל יציאה מעזה, היו נחים יום אחד ואז ומגיעים לעזור לי במשק. מעל לתמיכה של המתנדבים הייתה הדאגה והתמיכה של 'לקט ישראל'. הם כל הזמן בדקו והתעניינו מה אני זקוקה. ידעתי שיש לי למי להרים טלפון. הרגשנו שהם הבינו מיד את גודל השעה -  עבורי, אלה הכוחות שהייתי זקוקה להם יותר מכל, הידיעה שאנחנו לא לבד. מבחינתי זה העניק לנו כוחות לחזור ולעבודה במשק".

ההתגייסות של הרוח האזרחית ושל 'לקט ישראל' גרמו להילה לרצות לסגור מעגל והיא עשתה זאת בדרך מרגשת במיוחד: "בגלל ההירתמות המדהימה היה לי רצון גדול מאוד להעניק ולתת בחזרה. הגידול הראשון שאני גידלתי היו קישואים. בזמן השתילה שלהם פשוט עמדתי ובכיתי. כל החלקה הייתה מיועדת אך ורק לתרומה ל'לקט ישראל' – כדי שיעבירו את זה לסלי מזון. הם עזרו לנו לעמוד על הרגליים ולי היה מאוד מאוד חשוב שהדבר הראשון שאני שותלת יגיע אליהם. מאז ועד היום אני משתדלת שבכל פעם שאני יכולה, כל גידול שיש לי, כל גידול שאני יכולה להפריש ממנו משהו – אני תורמת ונותנת".

האתגר האישי שלי אחרי ה-7 באוקטובר הוא קודם כל להחזיר את האמונה. אני צריכה להאמין עוד פעם - להאמין במדינה, להאמין בצבא. אני צריכה גם להאמין בעצמי שאני מסוגלת להתמודד עוד פעם עם אתגרי החקלאות על הגבול עם רצועת עזה. אנחנו נמצאים פה על הגבול, אנחנו היישוב הכי קרוב לרצועת עזה ואני חושבת שלקיים פה חקלאות ולהחזיק פה חממות ומשק משפחתי במקום שהרבה אנשים לא מוכנים אפילו לבוא לבקר לכמה דקות זה הרבה-הרבה יותר מעבודה".

לדבריה, הרבה דברים יישארו חקוקים אחרי אותה שבת נוראית: "חלקם רעים, אבל חלקם גם טובים ואני חושבת שהדברים הטובים שאפשר לקחת זו ההתגייסות האדירה וההבנה מהי חקלאות עבור המדינה שלנו. גם ברמה הבסיסית שמדובר במזון שלנו וגם ברמה הלאומית שפה המקום שלנו. בישראל יש נטייה לשכוח מהר. ואני חושבת שחייב להיעשות שינוי במדיניות לטובת החקלאות. חייבים לתמוך הרבה יותר בחקלאות הישראלית. לתעדף תוצרת חקלאות ישראלית על פני ייבוא. אנחנו צריכים בסך הכל שירצו שנהיה פה וגם שאנחנו נרצה להיות פה. אחרי ה-7 באוקטובר כבר יותר ויותר אנשים מבינים שחקלאות היא הבסיס הקיומי שלנו".

בשיתוף לקט ישראל