השעה קצת אחרי 9:00 בבוקר. בחוץ כבר 36 מעלות, והמוני סינים משתרכים בתור ארוך ומחכים בסבלנות.
שעה וחצי של נסיעה מפרידות בין נאנג'ינג לשנגחאי. אני מודה שלא שמעתי על נאנג'ינג לפני הביקור, ויש בכך היגיון מסוים. תשומת הלב של התיירים הישראלים (או של תיירים באופן כללי) מופנית, ובצדק, ליעדים מוכרים יותר בסין. זו עיר מודרנית לכל דבר, עם גורדי שחקים לצד אזורים עממיים יותר. מעטים הם התיירים שמגיעים לכאן, בוודאי הישראלים, בין השאר כי אין לכאן טיסות ישירות.
ובחזרה לתור, שבינתיים הלך והתארך: הסיבה שמשפחות שלמות מתכנסות כאן קשורה לאירוע טראומטי בהיסטוריה של סין המודרנית. ב-1937 היפנים טבחו בכ-300 אלף מבני נאנג'ינג בתוך שלושה שבועות, כלומר בכל 12 שניות אדם נרצח.
כשנכנסים לתוך המוזיאון שמנציח את הטבח הכל חשוך כמעט לגמרי, ללמדנו שגם התקופה היתה חשוכה. קשה להסתכל לזוועה בעיניים. מעשי הרצח המזעזעים, כולל ההתעללות הקשה בקורבנות, מוצגים באופן גרפי למדי. שרידי הגופות הם מראה שגם הבטן וגם הראש לא יודעים עד הסוף איך להתמודד איתו.
חלק ניכר מהמבקרים הם ילדים שהתלוו להוריהם. הגוף שלי נסוג אחורה אוטומטית לנוכח הצפיפות והמורכבות המנטלית, אבל הילדים צועדים קדימה, מפלסים להם דרך בין המבוגרים.
איך "לתת לזה מילים"
ברגע הזה יש בתוכי שני זאבים: אני שואל את עצמי למה לאפשר להם לצלול ככה לתוך האסון, בלי תיווך, בלי פנייה בגובה העיניים. במקביל, אני מנסה לא להיות שיפוטי מדי, לא לשפוט לחומרה תרבות זרה, ולהבין שגם זו דרך לזכור ולהזכיר.
הקישור האסוציאטיבי בין השואה לבין הטבח בנאנג'ינג עולה באופן טבעי, מתוקף הסמיכות ההיסטורית, מניין הנרצחים האדיר והשיטתיות שבה התבצעו המעשים. גם בסין, כמו בישראל, ההתמודדות של בני הדור השני והשלישי והרביעי עם הזוועות היא דבר מורכב. הזמן עובר והשורדים מתמעטים. מעל הכל בולט הקושי, כפי שקרא לזה דויד גרוסמן, "לתת לזה מילים". הקושי לתאר את מה שאי אפשר להכיל.
בדומה לחמאס ב-7 באוקטובר, גם היפנים תיעדו את מעשיהם בלי הפסקה. אחד מהמוצגים הוא תמונת שער מפורסמת מעיתון יפני של אז, שבה נראים שני חיילים יפנים חמושים שהתחרו ביניהם מי הורג יותר.
כשיצאתי משם, חשבתי על המופע "אקרופוליס" (1962), מאבני הדרך של התיאטרון המערבי.
הייתם מצפים שבמרחק של 120 ק"מ מאושוויץ, הדרך האמנותית להגיב לזוועות תהיה להציג אותן באופן חד וברור, ללא מקום לפרשנות. אבל יז'י גרוטובסקי, אבי "התיאטרון העני", העדיף מינימליזם על האכלה בכפית. השפה הבימתית דרשה מהקהל להפעיל את הדמיון כדי למצוא את ההקבלה המתבקשת בין הדימוי הפיזי למה שהוא מייצג.
אחים לטראומה
בנאנג'ינג, בדומה לאתרי זיכרון כמו יד ושם, בחרו להנכיח את השואה באופן מפורש וויזואלי, ויש מי שיטענו שהכוונה לזעזע גוברת במקרים כאלה על הצורך לחנך.
על כל פנים, ההימצאות במקום שמהדהד את הטרגדיה האנושית מזמנת מחשבה מחודשת על מצבים שלא זרים לנו, כישראלים וכבני אדם. על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מלחמה ועל רוע? השאלה הזאת מהדהדת היטב כשצועדים במוזיאון החשוך.
הכותב היה אורח שגרירות סין בישראל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו