בירת הרומנטיקה, מצב מלחמה: להיות ישראלי בפריז בזמן המתקפה

העיר פריז משתרעת על פני יותר מ-100 קמ"ר, אבל אני כבר בקושי יוצא מ-12 המ"ר של חדר המלון שלי. במטרופולין העירוני הגדול הזה מתגוררים יותר מ-12 מיליון בני אדם, אבל אני יודע בוודאות שאני פה לגמרי לבד.

אנשים גודשים את המדרכות, קונים בחנויות מותגים, נחרכים בשמש הלוהטת, אוחזים חזק בתיק שלהם במטרו, מפגינים בכיכר הרפובליקה, קצף על שפתיהם ודגלי ישויות האויב פלשתין ואיראן בידיהם - ממעמקי תסכולי אני בז לכולם ומקנא בכל אחד ואחד מהם. הם בוחרים את בחירותיהם וחיים את חייהם, אבל אני לא יכול לקחת חלק בכל זה. אני לא מקומי ולא תייר. לא נוכח ולא נפקד. לא יכול לבלוע ולא מצליח להקיא. אני "ישראלי שנתקע בחו"ל" - סטטוס מוזר. אדם שכל מה שהוא מתאווה אליו זה לחזור כמה שיותר מהר אל מדינה תחת מתקפה.

זו הייתה אמורה להיות נסיעת עבודה קצרה - שני לילות בצרפת ובחזרה לישראל - הפוגה קצרה משגרת השיגורים מתימן, אך שש שעות לפני שהייתי אמור לעלות על טיסה לישראל, המתקפה החלה והשמיים נסגרו.

אשתי ושלושת ילדיי רחוקים ממני. מעולם לא הייתי מוגן כל כך בעת מלחמה - ומעולם גם לא פחדתי כל כך.

אני יודע. זה נשמע מגוחך. יושב אדם בעיר האורות, בירת הרומנטיקה, היין המובחר ומטבח העילית, ומבכה על מר גורלו. על נהרות הסן שם ישבנו וגם בכינו בזכרנו את ציון. כולם ייעצו לי, במדיה רבה של צדק, "להפוך את הלימונים ללימונדה" והזכירו לי ש"יש מקומות גרועים יותר מפריז להיתקע בהם" - הכל נכון, ובכל זאת אני תובע את זכותי לפיסה שלי בעוגת הקושי. הייתי מחליף את כל תשעת הקבין של היופי האלה בבית חד-קומתי אחד, שזקוק לסיוד, במזרח תל אביב.

אז הקמתי לי מרחב מוגן דירתי משלי במלון. אני יוצא ממנו רק כדי להצטייד. בשאר הזמן אני מנסה לעבוד מרחוק, מחכה בחשש להתרעות ונדרך בזמן האזעקות, מנסה לקושש באינטרנט מידע אמין - למעשה, אני חי בזמן ישראל ובמצב התודעתי שלה, רק מבלי להיות שם בעצמי. הגוף שלי הוא איבר רפאים, שהופרד בכוח והועבר למדינה אחרת.

חברת התעופה שלי לא מספקת מידע, תשובות או תקווה. אפילו הבוטים האוטונומיים שלהם שכחו את התסריט. המדינה גם היא שותקת באופן חד-צדדי. אין עם מי לדבר. כל מה שנותר זה להפריט את מאמצי החילוץ. בדקתי כמעט הכל - להגיע לשדה התעופה בלרנקה, לשכור סקיפר בכרתים, לחצות את הגבול בסיני, לנסות דרך המעבר בירדן, לקנות כרטיסים ולנסות להידחק לרשימת טיסות החילוץ, שלא קיימת בשום מקום. אך נדמה שהדבר ההגיוני היחיד שאפשר לעשות - וגם הקשה מכל - זה פשוט לחכות.