הזהב הלאומי – למה יש כל כך הרבה יהודים זוכי נובל?

יהודים, כידוע, מהווים כ-0.2% מאוכלוסיית העולם, אך זכו ב-22% מפרסי נובל שחולקו מאז הקמת קרן הפרסים של המדען השוודי ב-1901, ואם בוחנים את המאה הנוכחית בלבד, לא פחות מ-24% מהפרסים. בתחום הכלכלה השיעור מגיע אף ל-40%. איך ניתן להסביר תופעה מדהימה זו, מלבד אמירות כלליות על "המוח היהודי”?

התשובה אינה טמונה בגנטיקה, אלא בשילוב מורכב של גורמים תרבותיים, היסטוריים וחברתיים. במרכזם עומד הערך המסורתי של למדנות ועיון, שהיה חלק מהתרבות היהודית במשך אלפי שנים. כבר במאה הראשונה לספירה חייבה ההלכה היהודית כל אב ללמד את בנו לקרוא ולכתוב – דבר שהיה נדיר למדי בעולם העתיק. בתי המדרש היו מרכזי החיים הקהילתיים, והוויכוח האינטלקטואלי נתפס כערך עליון.

גורם נוסף הוא הדחק ההיסטורי. במשך מאות שנים נאסר על יהודים לקנות קרקעות ולעסוק בחקלאות ברוב מדינות אירופה, מה שדחף אותם למקצועות שדרשו השכלה – רפואה, משפטים, סחר ופיננסים. הניידות הכפויה יצרה תרבות של השקעה בהון אנושי במקום בנכסים פיזיים. השכלה הייתה הנכס היחיד שאי אפשר לקחת מאדם לאחר ש"רכש" אותה.

במאה ה-19 וה-20, כאשר המחסומים החלו להתפורר, משפחות יהודיות היגרו בהמוניהן לערים גדולות ולאוניברסיטאות. הן הביאו איתן מסורת של חשיבה ביקורתית, תשוקה לידע ורשתות חברתיות תומכות. בארה"ב, למרות מכסות (לא הרבה ישראלים יודעים, אבל באוניברסיטאות אמריקאיות נהגו לסרב לקבל סטודנטים ממוצא יהודי) וגזירות, יהודים מצאו הזדמנויות שלא היו קיימות באירופה.

חשוב לציין גם את תופעת ההצלבה האינטלקטואלית. במשך מאות שנות גלות, יהודים נחשפו לתרבויות שונות ולמסורות מחשבה מגוונות – ערבית, אירופית, רוסית וכן הלאה. הם תרגמו טקסטים, גישרו בין עולמות, ופיתחו יכולת לראות בעיות מזוויות שונות. אלברט איינשטיין, למשל, ייחס חלק מיצירתיותו ליכולת לחשוב מחוץ למסגרות המקובלות.

גורם אחרון הוא "רשתות המנטורים”. מדענים יהודים בכירים נטו לעזור לדור הצעיר, ליצור מעבדות פתוחות ולעודד מחשבה חופשית. אוניברסיטאות מובילות כמו פרינסטון, הרווארד וקיימברידג' הפכו למוקדי משיכה, שם התפתחו קהילות מדעיות תוססות.

המסקנה מכל זה היא שמצוינות מדעית איננה תוצאה של כישרון מולד, אלא של תרבות שמעריכה למידה, לא מפחדת מהטלת ספקות, ומשקיעה בדור הבא. זוהי תובנה רלוונטית לכל חברה השואפת לפתח חדשנות ומצוינות – וסיבה לגאווה יהודית, אם לא בשל החוכמה היהודית, אזי בשל סדר העדיפויות הלאומי הבריא.