זה יכול לקרות לכולם: המדע של תיאוריות קונספירציה

יש לכם חבר מבריק – מהנדס, רופא, אקדמאי – שפתאום מאמין שהנחיתה על הירח ב-1969 הייתה מזויפת? שחיסונים גורמים לאוטיזם? שהממשלה מסתירה מפגשים עם חייזרים? בניגוד לדעה הרווחת, השכלה גבוהה לא רק שלא מגנה מפני אמונה בתיאוריות קונספירציה – לפעמים היא אפילו מחמירה אותה.

אפקט דאנינג-קרוגר: יודעים פחות, בטוחים יותר

ב-1999, דיוויד דאנינג וג'סטין קרוגר מאוניברסיטת קורנל פרסמו את אחד המחקרים המשעשעים והמדכאים ביותר בתולדות חקר הפסיכולוגיה; הם גילו שאנשים עם ידע מועט בתחום מסוים נוטים להעריך יתר על המידה את היכולות שלהם – ובאופן דרמטי. מי שיודע הכי פחות לרוב הכי בטוח שהוא יודע.

הניסוי הקלאסי בדק כישורי שפה, היגיון ועוד. מי שהיה ברבעון התחתון (25% הגרועים ביותר) העריכו את עצמם בממוצע ברבעון העליון. הם לא רק לא ידעו – הם לא ידעו שהם לא יודעים, והניחו שהם יודעים הרבה יותר.

למה? כי להעריך כישורים דורש את אותם הכישורים. כדי להבין שאתם לא מבינים ביולוגיה, אתם צריכים להבין קצת ביולוגיה. מישהו שקרא שני מאמרים על חיסונים באינטרנט מרגיש שהוא יודע מספיק כדי להתווכח עם אימונולוג שעבד 30 שנה בתחום – כי הוא לא מבין כמה עצום הפער בידע (אם כי בתקופת הקורונה ראינו כמה גם מי שכן יש לו את הידע יכול להגיד שטויות, כמו הטענה ששמירת 2 מטר מרחק מונעת הדבקה ושמסיכות חד-פעמיות שמיועדות לשימוש של לא יותר מ-20 דקות מסוגלות להגן על אנשים במשך שעות).

חכמים לא חסינים – הם רק טובים יותר בהצגת שטויות

זה הפרדוקס הכי גדול בעניין: אנשים חכמים מאמינים בשטויות לא למרות האינטליגנציה שלהם, אלא בדיוק בגללה. מישהו עם אינטליגנציה גבוהה, השכלה טובה, ויכולת ניתוח מפותחת – יודע טוב יותר להצדיק את האמונות שהוא מחזיק בהן במקום לבחון אותן מנקודת מבט ספקנית.

מחקר של דן קאהן מאוניברסיטת ייל מצא שאנשים עם יכולות קוגניטיביות גבוהות יותר מיומנים בסינון מידע באופן מוטה. הם יכולים למצוא פגמים בכל מחקר שסותר את האמונות שלהם, ולהתעלם מפגמים במחקרים שתומכים בהן. הם בונים מבצרים לוגיים מסביב לשטויות שלהם – מבצרים שאדם פחות משכיל לא יכול היה לבנות. כך, הם מחסנים את עצמם מהאמת.

הטיות קוגניטיביות: הבאגים של המוח

המוח שלנו לא תוכנן לחפש אמת – הוא תוכנן לשרוד. הדבר מוביל להטיות שבנויות לתוך האופן שבו אנחנו חושבים:

• הטיית אישור – אנחנו מחפשים, זוכרים, ומפרשים מידע באופן שמאשר מה שאנחנו כבר מאמינים בו. אם אתם חושבים שחיסונים מסוכנים – אתם תזכרו כל סיפור על תופעת לוואי, תוך התעלמות מהשכיחות הסטטיסטית הנדירה שלה.
• אפקט ההילה – אנחנו נוטים להאמין לאנשים שמצליחים בתחום אחד גם כשהם מדברים על תחום אחר לגמרי. שחקן מפורסם מדבר על רפואה? מהנדס מצליח מסביר מזימות גיאופוליטיות? הצלחה בתחום אחד לא הופכת אף אחד למומחה בתחום אחר – אבל המוח שלנו נוטה לייחס יותר חשיבות כללית לאנשים שאנחנו כבר רוחשים אליהם כבוד.
• הטיית הבחירה – אנחנו שמים לב למידע בולט ומתעלמים ממידע ששגרתי. למשל, אדם אחד שמת אחרי חיסון – כותרת ראשית. מיליון אנשים שהתחסנו והכול בסדר? לא מעניין. הדרמה היא מה שנזכור. בדיוק כפי שנער גבעות שזרק אבן לכיוון כללי של פלסטיני יצית דיון של שבוע על טרור יהודי, אבל זריקת אבנים יומיומית על מתנחלים בכבישי יו"ש זוכה להתעלמות תקשורתית מוחלטת כל עוד לא מת אף אחד.

כשהאינטרנט הופך לרמקול לשקרים

רשתות חברתיות הפכו את הבעיה לחמורה אף יותר. האלגוריתמים, כפי שציינו בכתבה הזו, מזינים אותנו במידע שמאשר את האמונות שלנו – כי זה מה שגורם לנו להישאר בפלטפורמה. תוך זמן קצר, אנחנו נמצאים בבועת מידע שבה כולם מסכימים איתנו, ואנחנו לא נאלצים לבחון את האמונות שלנו.

מחקר מ-MIT מצא שחדשות כזב מופצות במהירות גבוהה פי 6 מחדשות אמיתיות בטוויטר (כיום X). למה? כי הן יותר מסעירות, יותר מפתיעות, יותר מעצבנות. האמת משעממת – השקר מסעיר.

תוספת חשובה: אנשים חכמים לרוב מרגישים שהם משכילים מכדי להיות מושפעים מאנשים פחות חכמים מהם. הם מתגאים בכך שהם ניזונים מ"מקורות" משלהם, ושוכחים שאותם מקורות הם יוטיוברים שלא מבינים כלום בתחומים שעליהם הם מדברים, או הייטקיסטים שבשעה האחת הפנויה שיש להם קוראים סיכום של מחקר שקיבלו מצ’אט-GPT, שבכלל הבין את חציו של החומר הפוך, ומפיצים את האי-הבנה.

המרכיב הרגשי: אי-ודאות ופחד

תיאוריות קונספירציה מספקות משהו מרגיע: הסבר פשוט לעולם מסובך. במקום לקבל את העובדה שיש דברים שאנחנו לא יודעים, שהעולם כאוטי, ושאנחנו מושפעים מגורמים אקראיים וללא כל תוכנית ברורה לעין – נוח יותר להאמין שיש קבוצות סודיות ששולטות בהכול. לא סתם, אגב, חילונים נוטים להאמין בכך יותר מדתיים, שחלק מהחששות שלהם מופגים ע"י אמונה באל שמנתב הכל לפי תוכנית עליונה.

האמונה באותן תיאוריות מספקת גם תחושת ייחודיות. "רוב האנשים לא מבינים – אבל אני יודע את האמת". זו תחושה חזקה – כאילו אתם רואים משהו שאחרים לא רואים, גם אם "האמת" הזו היא שטות.

מחקרים מראים שתיאוריות קונספירציה מתפשטות יותר בזמני משבר, אי-ודאות כלכלית, או שינויים חברתיים מהירים. ישראל היא דוגמה מובהקת מאין כמוה: שימו לב איך בשלוש השנים האחרונות, צד אחד של המפה הפוליטית מאמין באמת ובתמים שהצד השני עומד לסגור את בתי המשפט ולהפוך אותנו למדינת הלכה, בעוד הצד השני מאמין בכל ליבו שהביורוקרטים ששולטים מאחורי הקלעים הפכו את הממשלה להצגת בובות בזמן שהם הופכים אותנו לסניף של האיחוד האירופי או קרן המטבע הבינלאומית. כשהחיים מרגישים מחוץ לשליטה – תיאוריית קונספירציה נותנת תחושה שיש את מי להאשים.

אז מה עושים?

קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לגרום למי שמאמין בתיאוריית קונספירציה להפסיק להאמין בה בעזרת עובדות. הוא כבר בנה מערכת חיסונית נגדן. אם אתם בכל זאת רוצים לנסות, הנה כמה טיפים:

• אל תתקפו ישירות – זה רק יחזק את הטיות האישור;
• שאלו שאלות, אל תטיפו – "מה יגרום לך לשנות דעה?" "איזו ראיה תשכנע אותך?";
• הבינו את הצורך הרגשי – לפעמים הבעיה אינה מידע, אלא תחושת חוסר שליטה.

במקביל, כדי למנוע מעצמכם להאמין בתיאוריות כאלו, תמיד כדאי:

• לחפש באופן פעיל מידע שסותר את דעותיכם – זה לא נעים, אבל זה הכרחי כדי לגרום לכם לשקול את כל המידע הזמין בהיגיון;
• לשאול "איך אדע שאני טועה?" – אם אין דרך להוכיח שאתם טועים, זו אמונה, לא ידע;
• לבדוק את המקורות – מי אמר את זה? מה הכישורים שלו? האם יש לו אינטרס כלכלי?
• להיזהר מ"מחקר" עצמאי חפיף – גם אם אתם חושבים שהמומחים משקרים לכם, נסו לא לבסס דעה על קריאת חומר בסיסי במשך שעה או שעתיים. אם המומחים יכולים לטעות, מי שקרא רק את הסיכום ולא את כל המידע בוודאי שיטעה. אם כבר אתם חוקרים בעצמכם, קחו את זה ברצינות.

בסופו של דבר, האינטליגנציה שלנו היא כלי מדהים – אבל כל כלי יכול לשמש לטובה או לרעה. אפשר להשתמש בחשיבה ביקורתית כדי להגיע לאמת, או כדי להצדיק שקרים. ההבדל הוא רק בשאלה האם אנחנו מוכנים להודות באפשרות שנטה מדי פעם.