ליתיום: "הזהב הלבן" שמניע – ומפריע – למהפכה הירוקה

ליתיום, המתכת הקלה ביותר בטבלה המחזורית, הפכה לאחד המשאבים האסטרטגיים החשובים ביותר במאה ה-21. בעוד העולם חותר לפחות זיהום, הביקוש לליתיום לייצור סוללות לרכבים חשמליים ואחסון אנרגיה נוסק – אך המחיר הסביבתי והחברתי של הכרייה מעוררים שאלות קשות על עתיד המהפכה הירוקה.

הביקוש העולמי לליתיום צפוי לגדול פי 40 עד 2040, מ-85,000 טון ב-2020 ליותר מ-3.5 מיליון טון. כל רכב חשמלי דורש בממוצע 10 ק"ג של ליתיום, וחוות סולאריות ענקיות זקוקות לטונות של המתכת לאחסון אנרגיה. המחירים זינקו ב-1,000% בשנתיים האחרונות, והמאבק על מקורות הליתיום הופך לנושא גיאופוליטי נפיץ.

המדינות בהן נמצאים מרבצי הליתיום הגדולים בעולם לפי הסקר הגיאולוגי הבריטי הן סין, אוסטרליה ודרום אמריקה (בעיקר ברזיל, ארגנטינה וצ’ילה). באזור מדבר אטקמה בצ'ילה, הכרייה דורשת 2 מיליון ליטר מים להפקת טון ליתיום אחד, באזור שבו קהילות מקומיות כבר סובלות ממחסור חמור במים. הבריכות הענקיות של תמלחת צבעונית, הנראות מהחלל, הרסו מערכות אקולוגיות שלמות של פלמינגו ובעלי חיים עדינים אחרים. בסין, המובילה העולמית בעיבוד ליתיום, מפעלי הזיקוק פולטים כמויות עצומות של פחמן דו-חמצני ומזהמים כימיים.

האירוניה זועקת לשמיים: הטכנולוגיה שאמורה להציל אותנו משינויי האקלים גורמת בעצמה לנזק סביבתי משמעותי. לפי MIT, ייצור סוללת ליתיום לרכב חשמלי פולט בין 2.5-16 טון פד”ח, שווה ערך לפליטה של רכב בעל מנוע בנזין בשימוש ממוצע במשך בין 7 חודשים לשלוש וחצי שנים.

לא הכל שחור. טכנולוגיות חדשות מבטיחות כרייה נקייה יותר. חברת Lilac Solutions פיתחה שיטת מיצוי ישיר, המסוגלת למחזר 90% מהליתיום בתרכובות מסוימות תוך פחות שימוש במים. באוסטרליה, כריית ליתיום מסלע קשה (spodumene) פחות מזיקה למקורות מים, אך צורכת יותר אנרגיה.

המיחזור מציע קרן אור. חברות כמו Redwood Materials של ג’פרי בראיין שטראובל (העובד הרביעי בטסלה, הרבה לפני ההשתלטות של מאסק) מפתחות טכנולוגיות למיחזור 95% מהחומרים בסוללות משומשות, כולל ליתיום. אירופה קבעה יעד של 65% מיחזור לסוללות עד 2025, ו-70% עד 2030. סוללות נתרן-יון, שאינן דורשות ליתיום כלל, מתחילות להיכנס לשוק האחסון הנייח (כלומר, לבתים ומפעלים בעלי לוחות סולאריים או אמצעי הפקת חשמל "ירוקים" אחרים). בישראל נפתח בשנה שעברה מפעל ראשון מסוגו במזרח התיכון למיחזור סוללות רכבים.

פתרון ארוך-טווח דורש גישה הוליסטית: פיתוח כימיות סוללה חלופיות, שיפור יעילות הסוללות הקיימות, בניית תשתית מיחזור גלובלית, ומעל הכל – הפחתה בצריכה. מודל השיתוף ברכבים חשמליים, למשל, יכול להפחית דרמטית את הביקוש לסוללות חדשות.

הליתיום הוא עדיין המפתח למהפכה הירוקה, אך צריך למצוא דרכים שבהן המרדף אחרי "הזהב הלבן" לא יהפוך לחזרה על טעויות העבר של תעשיית הדלקים המאובנים.