עם סיומה של שנת הלימודים האקדמית, SCE המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, מקיימת הבוקר (רביעי) את כנס הפרויקטים החגיגי שחותם את קבלת התואר הראשון והשני במחלקות ההנדסה השונות. רקטור המכללה בירכה בתחילת דבריה את החטיבה הסגולה של גבעתי "שהגיעו במיוחד להתרשם מהמכללה". לפתיחת האירוע הגיע מייסד המכללה, פרופ' יהודה חדד, שנשא גם הודא דברי פתיחה.
GrowWise - חקלאות עם בינה (מלאכותית)
ספיר עובדיה ומאי זוהר סיפרו על הפרויקט שנוגע לחקלאות. "מערכת חכמה דיגיטלית לניהול חקלאים. הוא נולד בעקבות הקורונה ואירועי 7 באוקטובר. חקלאים היו זקוקים לשליטה מרחוק על המשק שלהם. אחרי דיבור עם חקלאים הבאנו ליצירת הפרויקט הזה". GrowWise נועד לעזור לחקלאים לגדל ייבולים באמצעות בינה מלאכותית. "הפיצ'רים נועדו להביא המלצות בזמן אמת. הOpenAI מאפשר לנו לתת לחקלאי המלצה איך לגדל, איך להשקות, איך להשתמש באדמה בה נמצא המשק".
הבעיה והצורך שזיהו השתיים היה בעקבות העובדה שרוב החקלאים מאוד מבוגרים. הנתונים הולכים לאיבוד, גם מבחינת מעקב יעיל וגם בגלל הזמן שלוקח לעדכן הכל. "המערכת שלנו מאגדת את כל הפתרונות", מספרות השתיים. "כל מה שהיה נרשם ידנית, קורה באתר. הכל מאוד אינטואיטיבי, לכל האוכלוסיות. יש גם תיווך בין פערי הדורות. האתר שלנו מאוד נגיש גם לחקלאים מאוד מבוגרים".
בנוסף, סיפרו השתיים כי בעקבות ההמלצות המבוססות בינה מלאכותית, הפתרון שבנו מתאים לא רק לחקלאים גדולים או מנוסים, אלא גם למתחילים ולחוות קטנות יותר. "ההמלצות אמיתיות מהשטח, מבוססות גידול".
השתיים הוסיפו כי הייתה היענות גדולה של חקלאים. "הם הביאו כל אחד מהצד שלו את הבעיה איתה הוא מתמודד. יש הרבה חברות בשוק, אבל אין פתרון אחד שמאגד את הכל ביחד. זה מה שעלה מהשיחה עם החקלאים". השתיים הוסיפו כי "היו חקלאים שהוסיפו כי הפתרון שלנו יכול להוריד לו עלויות ולתת פתרונות נוספים, כולל עלויות מים. יש גם עלויות דלק ועלויות קנייה, עובדים ועוד". בנוסף, "יש פיצ'ר התראות. יש מעקב על כלי רכב, כהביטוח מסתיים או שצריך חידוש לרכב, יש מעקב תמידי. גם על משימות שלא בוצעו בזמן, חוסר במלאי ועוד".
בישראל נורא קשה להיות חקלאי. השתיים אומרות שזו גם הסיבה שבחרו להתמקד בנושא. "בדיוק בגלל שב-7 באוקטובר ראינו את הקושי של החקלאים, החלטנו להתמקד בפרויקט החקלאי". על שלב הפיתוח עבדו כשנה. "פנינו אל המנחה עם הרעיון והתחלנו ממש מאפס. אם זה מחקר, סקרים, חקלאים ועוד. עשינו את כל המחקר המקיף כדי לתת את כל הפתרונות. מה שהיה הכי מאתגר היה חיבור בין הממשקים החיצוניים, כמו OpenAI, שעוזר לנו בפיתוח האתר".
על שילוב הבינה המלאכותית בחקלאות, אמרו כי החיבור "עוזר לחקלאי הפשוט, הצעיר, להתחיל. זה מנגיש את החקלאות ועוזר להיכנס ביתר קלות ורצון לתחום. יש הרבה מבוגרים, הסבים והסבתות, שפרשו מהעסק ומורישים לילדים הצעירים. הצעירים רוצים שהכל יהיה נגיש, דיגיטלי, שהכל יהיה פשוט וזמין. לדעתי הפיתוח שלנו מושך את הצעירים וכך יש לנו תוצרת כחול-לבן".
השתיים מסכמות כי הן נהנו מהעשייה. "עבודה קשה - משתלמת. אנחנו רוצות להמשיך ולפתח את הסיפור הזה אחרי שנסיים את התואר. השאיפה לעתיד להתפתח, לגדול עם הפרויקט, להגיע למקומות אחרים".
לגבי המשך הדרך, השתיים חולמות להגיע למקומות רחוקים. "אנחנו שואפות להוסיף חיבור לחיישני קרקע, השקייה אוטומטית. דבר נוסף, היינו רוצות להוציא את האפליקציה לשוק. בהמשך אנחנו רוצות להוסיף גם אגרונומים אמיתיים ולא רק פתרונות ממוחשבים. אנחנו רוצות להוסיף חנות אונליין שתעזור לחקלאי לקנות בזול יותר, מבוסס המלצות ועוד".
קל, מהיר ונגיש: פרויקט מציל חיים ששומר מנות דם בשטח
שגיא אלתרמן ואופק פינזרו, יחד עם אפי צמח, חבר סגל המכללת הנדסת מכונות, יזמו פרויקט מציל חיים. "אחרי כמעט יותר מחצי שנה של מילואים, הבנו שאנחנו צריכים להקים מערך מציל חיים. יצרנו מקרר לנשיאת מנות דם. באנו לפתור את הבעיה האחרונה שנשארה במתן טיפול לפצועים בשטח. דם שמגיע לפצוע. פתרנו את הרגל האחרונה של הנשיאה שלו. כיום, צה"ל משתמש בכל מיני מקררים ניידים עם קרח וציידניות פשוטות. מנסים להוציא כל מיני פתרונות של הנחתה. אנחנו הגענו לפק"ל שטח שלוחמים לוקחים איתם".
"בתור חובש קרבי, 70 אחוזים מהמוות בר המניעה בשטח, בלחימה, הוא איבוד דם", סיפר אופק. "הדרך הכי טובה לטפל באיבוד דם זה לתת דם. כדי לצמצם את המוות הזה, מלבד לשים חוסם עורקים, זה להחזיר את הדם לפצוע. זאת הייתה המטרה שלנו. אני מדבר ממקום אישי, כמובן".
ביחס לצבא, הייתרון שמצאו השניים הוא שאין צורך להשתמש בכלים כבדים. "החידוש העיקרי הוא שיש סוללות צה"ליות שמגיע למקומות שנים. כשהסוללות מתרוקנות, אפשר להחליף אותן. אין צורך בחשמל קבוע. אין צורך בקרחונים. שמת סוללות - קיבלת מקרר". עוד סיפרו השניים כי מדובר באב-טיפוס, עם זאת הם הוסיפו כי המחיר הוא 2,200 שקלים. "זה כמובן תמחור ראשוני. ההשקעה נעשית רק על ידנו. ברגע שתהיה הזמנה גדולה, זה יתייעל וכמובן שהמחיר יירד".
מלבד "המגרש הביתי" ברצועה, הם חשבו להטמיע את המוצר במקומות אחרים. "לא רק במקומות שאנחנו רגילים אליהם. זאת נקודה מעניינת. כוחות שנמצאים בעומק שטח האויב לא פתוחים לדברים מלבד מסוקים והנחתה של 669. למוצר שלנו יש יכולת אדפטציה. המחשב שלנו יכול לעבוד 24 שעות, בהינתן ויש מספיק סוללות אפשר לבצע ימים שלמים של פעילות. כל מה שצריך זה אספקה נוספת של סוללות".
על פנייה לצה"ל, השניים סיפרו כי "בתחילת העבודה על הפרויקט, יצרנו קשר עם אגף המבצעים של חיל הרפואה. הייתה לנו תקשורת מסוימת איתם ממש בהתחלה, אבל אחרי חודש הקשר נותק. לא הצלחנו לבסס את העבודה איתם. במהלך העבודה על הפרויקט, ניסינו לשמור על גודל קטן, נמוך מבחינת משקל וכזה שכל החלקים יהיו נגישים ללוחמים. אנחנו רוצים מאוד לקדם את הפרויקט עם אגף הביטחון. הרעיון שלנו הוא להציל חיים".
"כאב טיפוס, מדובר במוצר מדהים", אמר אפי. נטליה, מנחה נוספת של הפרויקט, הוסיפה כי "המוצר באמת מאוד מוצלח. הוא משלב את כל המידע שהסטודנטים לומדים במחלקה. מדובר ביישום של כל הידע הרחב שצברו. בנוסף, מדובר בהצלת חיים של חיילים".
אופק, שהוא חובש קרבי, סיפר: "מה שקורה בפועל בשטח, מרגע הפציעה ועד רגע הטיפול, יש מה שנקרא 'שעת הזהב'. אם לוחם מקבל טיפול תוך שעה, אחוזי ההישרדות שלו צומחים. הסיבה הכי גדולה למוות בשטח היא איבוד דם. במתן דם אפשר להציל הרבה חיים, להגדיל אחוזי הישרדות של פצועים ולאפשר כמה שפחות נזק לתווך ארוך. הדם גם מווסת חמצן למוח. גוף שאיבד המון דם מביא לנזק מוחי. זה גם משהו שצריך לחשוב עליו".
מבחינת המערכת עצמה, השניים סיפרו כי המערכת בנויה מהמוח של המערכת. יחידות שאחראיות על מתן המתח ליחידת הקירור, למאווררים, יחדית הבקרה וצג שמציג את הקירור. ישנה יחידת קירור, הסוללות שנותנות את הכוח ומהצד השני ישנן מנות דם שנשארות בתוך המכשיר. המערכת מנתרת את טמפרטורת הדם בכל רגע נתון. ברגע שמנת הדם מתחממת, המערכת נדלקת. אחרי שהמערכת מגיעה לארבע מעלות, המערכת נכבית.
"גם קירור יתר הוא לא טוב. מנת דם מתקלקלת לא רק מחימום יתר, אלא גם מקירור יתר. הרבה מנות דם נזרקות. דיברנו עם הרבה אנשי שטח ומה שקורה היום זה שיש ציידנית גדולה עם המון קרח, שם שמים את הדם. לא בטמפרטורה מבוקרת או אחת שנכונה למנות דם. אי אפשר להחזיר את הדם למקררים. התכונות הרפואיות לא נשמרות והרבה מנות דם נזרקות. המערכת שלנו באה להפוך את המצב הזה".
"אחרי שניסינו לפנות לצבא, אנחנו מחפשים את ה׳כריש׳ הבא שיעוף על הרעיון״, אומרים, ומצרפים את כתובות המייל שלהם:
ofekdavidp97@gmail.com
Sagialterman66@gmail.com
לא וואקום - אלא צורך ספציפי
בשיתוף עם בית הלוחם, נעשה פרויקט כחלק מקורס הנדסת מכונות. הפרויקט הפגיש עם הסטודנטים עם משתתף עם מגבלה ספציפית. הם לומדים ביחד עם המשתמש מה הצרכים ויחד חושבים על רעיון איך ביחד עם מערכת הנדסית, הם יכולים לסייע. "זה יכול להיות קשירת שרוכים, אכילה עם סכום ועוד", מספרת ד״ר נעמה אגסי.
בשיתוף בית הלוחם, מדובר בפרויקט ראשון מסוגו. "הרצון שלנו הוא שהסטודנטים שלנו יוכלו באמצעות הכלים שהם לומדים לעשות משהו משמעותי". מספרת מנחת הפרויקט.
קובי סגל, לוחם שנפצע באינתיפאדה הראשונה איבד את היד והחזירו לו אותה, סיפר כי הפרויקט עוזר לו לחזור לעצמאות, שהייתה חסרה לו במשך שנים רבות. "היד נקטעה, נכנסו כדורים בכל הגוף. יש לי רק עשרה אחוזים תפקוד ביד. המכשירים שבנו עוזרים לי לתפקוד יומיומי. 22 שנים לא נעלתי נעלי ספורט אבל הם בנו לי מכשיר שעוזר לי לקשור שרוכים. מכשיר שאני יכול לחתוך בעזרתו בשר. בנוסף, עזרה למקלחות. זה מאוד רציני לפצוע".
"באופן כללי, הדבר הכי חשוב שיושב לנו בראש בקורס הזה הוא שהרבה פעמים אנחנו עובדים מול המחשב. עובדים בוואקום. אנחנו מאמינים שהפרויקט יעזור. המחשבה כאן הייתה לעבוד עם אדם ספציפי וצורך ספציפי. ללמוד את הבעיה, את הפער, להתאים משהו. הרבה פעמים זה לא עובד חלק. זה גם חלק מהרעיון. המודלים משתפרים וזה חלק חשוב מהעבודה. אנחנו משפרים את המקצועיות של הסטודנטים שלנו. הם מסיימים תואר עם תיק עבודות וזה נותן להם גם מחשבה שתמשיך לשבת להם בראש. הדברים שהם עושים ושהם מייצרים - צריכים לשרת מישהו. יש צורך שהם עונים עליו. פער שמגשרים עליו".
בין הפרויקטים, נפתלי כהן הכין ללוחם שנפצע בעזה ואיבד את רגלו, לוחם שהיה גולש גלים, הכין מוצר לשיפור לחווית הגלישה. חלק אחד מהמכשיר מתחבר לפרוטזה והשני מתחבר לסנדל של הגלשן. הרגל ננעלת ולא יכולה להשתחרר. "יש פה שליחות מסוימת. יש פה עזרה לחזור לאדם מסוים לאהבה שלו, למרות הפציעה".
פרויקט שריכת השרוכים, שנועדה לעזור לפצועים, גורמת לממציאים גאווה רבה. "זאת זכות, הזכות שלנו, לעזור עם מגבלה איתה הוא מתמודד יותר משלושים שנה. מגבלה שקרתה בעקבות תרומה לחברה". השניים הוסיפו כי הפרויקט יהיה בשימוש ואפשר יהיה להתקדם איתו הלאה ביום-יום. "מבחינתו, זה כבוד גדול". המוצר עצמו הוא מנגנון שיניים שתפוס על הנעל. ברגע שהרגל בפנים, היא זו שמחזיקה את הלשונית במקום. כל מה שצריך זה למשוך את השרוך ביד אחת הצידה.
פרויקט נוסף התמקד בבעייה נוספת של קובי. "כל בנאדם צריך שתי ידיים בשביל להתנגב אחרי המקלחת ולסבן את הגב. הפרויקט נועד לעזור לסבן את הגב. זה עובד כמו מכשירים בחדר כושר. אפשר להשתמש במוצר ביד אחת. הוא מתחבר לקיר עם יניקה. מה שמתחבר לכבל של המוצר היא מגבת או ליפה, לפי צורך המשתמש. הוא יכול להגיע לכל נקודה בגוף עם יד אחת בלבד". בנוסף, המפתחים סיפרו כי היה חשוב להם להפוך את המכשיר לנייד וקל.
הפרויקט האחרון בנושא שיתוף הפעולה עם בית הלוחם, TideTrolly, איברהים ומוחמד סיפרו כי עבדו עם לוחם בשם אייל סלע. לאייל יש מוגבלות: הוא אוהב לגלוש אבל לא ידע איך להיכנס עם הגלשן לים. הם בנו מוצר שעוזר להיכנס לים, משחררים את החגורות. המנגנון יציב מאוד עם היגוי ויציבות לגלשן. הרעיון הוא שהלוחם יכול לקחת את הגלשן, להרכיב את הגלשן על העגלות, לקשור אותו לחגורה. המכשיר מותאם להיכנס לתוך המים והוא לא צריך לסחב את הגלשן בידיים. בנוסף, "המכשיר מיועד להיכנס לרכב בלי בעיה".
תעשייה של מיליארדים
ד"ר זיו ברנד, מרצה בכיר במחלקה להנדסת מכונות, עבד על פיתוח פורץ דרך. "עבדנו על פיתוח שבבי. מדינת ישראל מאוד מעודדת מחקרים שיפרצו ויהפכו את הכלכלה לפורצת דרך. החדשנות יוצאת עם קול קורא כשהמטרה להתעסק במחקר ברמה הגבוה ביותר, בטכנולוגיה חדשה, ולהעסיק אנשים ולמכור פרויקטים כחול-לבן". ד"ר ברנד הוסיף כי התעשיות, שמגלגלות מאות מיליארדים, עושות זאת עם עיבוד שבבי.
ניסוי שנעשה שבוע שעבר, שעשוי מפלדה פשוטה, פיתחו אקטואטור מיניאטורי שנכנס לכלי חריטה. "לא מספיק רק לפתח אותו, שעליו כתבנו פטנט, אלא אלגוריטמיקה שמתיישב עם התעשייה המתקדמת שגם סובלת ממשאבי כוח אדם שיפעילו את המכונות הללו".
מדובר בבעייה שרואים על רצפת הייצור. "עבדתי בתעשיות הביטחוניות. מתוך ההשראה שמזהים צרכים תעשייתים, צרכי ייצור, מזהים נקודות בהם האקדמיה יכולה לתרום. כל ההשראה מגיעה מרצפת הייצור עד המצב הזה. לשם אנחנו מכוונים. אפשר לראות את החיבור שיש עם התעשייה. חברות מהגדולות בעולם מאוד מתעניינות במוצרים שלנו. מדובר בחברות שמדברות איתנו ורואות במה שאנחנו עושים תרומה אדירה. גם באספקטים המסחריים, מדובר בארבעה מיליארד דולר בשנה בתעשייה המדוברת. לא סתם התחום גדל. ממשיכים לפתח מכונות ואיך מתמודדים עם משבר כוח האדם שמפעילים את המכונות הללו".
"אנחנו לא יכולים לאפשר בעידן המודרני מכונה שהמפעיל מתערב בתהליך. אנחנו צריכים משהו יותר מודרני. בבינה מלאכותית. אנחנו מכילים נחילים של בעלי חיים, כמו שציפורים משתמשות ביניהן".
תהליך העבודה נסמך על סטודנטים וכוחות מבחוץ. "תהליך הפיתוח מורכב משני דברים עיקריים. ההון האנושי, מכפלי הכוח, שעוזרים להגיע להישגים משמעותיים. אנחנו יודעים לחלק את האתגרים בין הצוות. עוזרי מחקר שעובדים במעבדה, סטודנטים לתואר ראשון, שני ושלישי. אנחנו גם מקיימים שיתוף פעולה עולמי. הצד של הידע הוא חשוב באותה מידה. הידע הזה הוא תיאורטי. ללא הרעיון התיאורטי, לפי הפיזיקה, אין אפשרות לעשות סימולציות ואין דרך לבנות את הניסוי. המנעד שלנו מאוד רחב. מהבנה פיזיקלית, לסימולציות, ניסויים ואז למוצר סופי. רק השילוב הזה מוביל להצלחה".
"העשייה היא לצורך מטרה משותפת וביטחון המדינה", אומר ד"ר זיו ברנד. "הרצון לפתח את המדינה היא דרך חיים. זה המסלול שאני נמצא בו". בתחום שפתוח באזור לסטודנטים, אומר ד"ר ברנד, כי "לייצר את המוטיבציה והתשוקה. הם יודעים שיש לו את הפוטנציאל להמשיך איתי. יש לנו פרויקטים שמותאמים לתארים מתקדמים. הסטודנטים מפרסמים את המחקרים שלהם. סטודנטים נקלטים במוסדות הכי משמעותיים, בפיתוח, במחקר, ברפאל, באלביט, בחברות הייטק".
לסיכום, שנה מהיום, אומר ד"ר ברנד: "אנחנו עושים הרבה AI. בזמן אמת דברים לומדים את הכל. יש נושא מחקרי רב. אנחנו נמצאים בשלב של גיוס, שלב של הקמת חברה, כאשר הכל יכנס תחת קורת גג אחת ותהיה חברה הנדסית. בשנה הבאה, אני מקווה לייצג את החברה שנקים וכבר למכור מוצרים לשוק. בעוד כמה שנים אני מקווה להיות אחת החברות הגדולות בתחום".
אורורה: אור מתוך האפלה של 7.10
פרויקט אורורה, לניטור בזמן אמת של טראומה. הפרויקט נולד מתוך הכאב הלאומי של 7 באוקטובר וגם מתוך תקווה. "זה פוגש אותנו במקום מאוד אישי", מספרת מתן ניצן. "זה פגש כל אחד מאיתנו. המצב בארץ פוגש את כולם. כל יום יש אנשים שזקוקים למענה נפשי. אנחנו מאמינות בטכנולוגיה שיכולה לתת מענה. לא להחליף כמובן את אנשי המקצוע, אבל לעזור. אנשים מחפשים עזרה, תמיכה. מכאן נולד הרעיון. בעידן שבו אנחנו נמצאים, אי אפשר לעשות משהו שלא מביא ערך לחברה הישראלית".
האפליקציה, אורורה, הגיעה מרעיון של תקווה. "זה מה שחיפשנו", מספרת אסנת שבתאי. "האפליקציה מחברת אנשים ורשתות חברתיות עם תחומי עניין. גם בעזרת מענה של צ'אט שעוזר באופן מיידי, 24/7 ותכנים שמותאמים אישית".
סוגיית בריאות הנפש נמצאת בכל בית ופוגשת כל אחד. "אני אספר על עצמי", אומרת אוריה חזן. "בעלי שירת יותר מ-400 יום בצפון ובדרום. תוך כדי המלחמה ילדתי. פרויקט הגמר תפס את כל אחת מאיתנו בזמן משלה. זה קרוב לכולם. חיילים, מפונים, עקורים, אנשים שחיפשו מפלט מהחרדות והמחשבות. פוסט טראומה הוא לא רק בהגדרה. אנחנו לא מחליפים איבחון. מדובר בפלטפורמה שמנגישה את הסיטואציות. האפליקציה עוזרת בכמה פיצ'רים. יש צ'אט שמורכב מהרבה מאמרים של בריאות הנפש וגם מבינה מלאכותית שקיימת. זה צ'אט שאפשר להתכתב איתו. יש גם פיצ'ר של רשת חברתית. אנשים שמחפשים אנשים עם חוויות דומות. ישנם גם כלים מותאמים אישית לפי המשתמש. יש גם הפנייה לגורמים מקצועיים ועוד מאפיינים שהמערכת מאפשרת".
אדם שנמצא במצוקה, יכול להסתייע באפליקציה, שגם מנתרת מצב נפשי באמצעות קול. "זה משהו שימצא בשלבי פיתוח עתידיים. ההתכתבות היא עם הבינה המלאכותית, נכון ברגע זה. הבינה המלאכותית לומדת את המשתמש ויכולה להפנות לעמותות שנותנות מענה במדינה. בצד השני, יש התאמה של תוכן. יש תרגילים, סרטונים ותקשורת שונה".
את המערכת, אומרות המפתחות, אפשר להרחיב לעולם כולו. "המערכת נכונה לכולם. הרבה מטופלים אצל פסיכולוגים. בכל מקום בעולם יש מורכבויות. לתת לבינה מלאכותית לעזור עם תמיכה מנטלית הוא משהו שיכול להתאים לקהל רחב, מסביב לעולם, לא רק בארץ". עוד אומרות המפתחות של אורורה כי הצ'אט, שמוזן במידע שקשור לפסיכולוגיה ולומד את המשתמש, יש את האפשרות להכיר אנשים שחוו טראומות דומות. "חוץ מזה, יש אפשרות לשתף במערכת אנונימית. יש אפשרות להגיב, להכיר, וגם תוכן מותאם אישית. לא מדובר בעוד AI פשוט".
כחלק מהפיילוט האפליקציה הושקה למילואימניקים. "אנשים נורא התלהבו. זה נורא נגיש, אפילקציה שנותנת מעטפת רחבה לאדם שצריך מה שאנחנו קוראים לו 'עזרה ראשונה' נפשית". מתן סיפרה כי ביחידת המילואים שלה, ביחידת החילוץ, אנשים התנסו דרך המערכת ונתנו את חווית המשתמש. "אנשים מתמודדים עם מראות מאוד קשים של לכודים מההריסות. לפעמים זה פוגש אותך אחרי שיצאת מהסיטואציה. מערכת בריאות הנפש מוגבלת. אנשים התנסו בו ביומיום".
האפליקציה היא אנונימית, מוסיפות המפתחות. "עוד לא העלינו את המערכת לפרודקשן. אנחנו דנות על זה עם המכללה. אחרי שנעלה אותה, נדבר על אנונימיות ופרטיות המשתמש. אנחנו מאוד רואות איך האפליקציה מתפתחת. יש הרבה מקומות אליהם אפשר לקחת את האפליקציה שלנו. אפשר לקחת את זה הלאה ולהתקדם המון".
זמין, זול - וקל לביצוע
אחרי הפיתוחים מצילי החיים, שנולדו מהשטח, פרופ' אריאלה בורג, ראש מחלקה להנדסה כימית, ומשה זוהר, סיפרו איך המחקר שלהם פוגש את חיי היומיום. "אנחנו עוסקים בפיתוח סנסורים לזיהוי מתכות כבדות במי שתייה", סיפר משה. "יצרנו קשר עם חברת מקורות כחלק מתהליך העבודה וראינו שאחד האתגרים הוא זיהוי עופרת במי שתיה. הרעיון היה לעשות משהו זמין וקל, מבדיקה בשטח. בעזרת מתקן מאוד קטן ופשוט שכל בנאדם יכול להפעיל, אפשר לקחת טיפה מהמים ולדעת מה ריכוז המתכות במי השתייה מבלי לשלוח למעבדה, לחכות שבועות, לקבל תוצאות. זה חוסך המון עבודה וזמן. כמובן שזה גם אמור להיות זול, זמין וקל לביצוע".
פרופ' בורג: "היום רוב המים הם בעצם מי התפלה. צנרת המים הייתה בנויה מחלקים שיש בהם עופרת. זו מתכת מסוכנת ורעילה בריכוזים מאוד קטנים. היא מסוכנת ואפילו טוענים שהאימפריה הרומית נפלה בגלל הצנרת מעופרת. הם היו בין הראשונים שפיתחו צנרות למים. הם בנו אותה מעופרת. כמובן שהם לא ידעו שמדובר ברעל כשזה נכנס אלינו לגוף". פרופ' בורג הוסיפה כי בדרך עלולות להיות בעיות.
"אחד יכול להיות בצנרות ישנות, כשבבניינים ישנים אנחנו לא יודעים מה מכילה הצנרת. ואז המים בבית, שמגיעים אלינו, יכולים להכיל עופרת. או מקורות שתיה. כשחברת מקורות הולכת ובודקת דוגמיות מים, הם שולחים אותם למעבדה. המכשיר, גדול ויקר, וממש לא נייד. זה לוקח שעות עד ימים כדי לדעת אם יש או אין עופרת בריכוזים מותרים לשתייה. לוקח זמן עד שמגלים אם יש בעיה. הדבר השני הוא שאם הבניינים ישנים מאוד, והיו בנויים מעופרת, גם מחלקים של עופרת, גם שם יכולה להיווצר בעיה. בשביל זה, הרבה מאוד קבוצות מחקר בעולם וגם אנחנו, מנסים לפתח שיטה, חיישן נייד קל לשימוש, כמו בדיקת קורונה, שבה אנחנו מטפטפים מים על החיישן, לוחצים על ON ואנחנו מקבלים סיגנל אם יש או אין מתכות כבדות. זה לוקח עד חמש דקות".
משה, מומחה עולמי לשיטה, פיתח חלקים אלקטרוניים בנושא. "זה מיוצר בצורת ליטוגרפיה ייחודית". משה הוסיף: "משהו נוסף, הזיהום יכול להגיע מכל מיני מקומות. מפעלים עלולים לייצר פסולת. גם במי תהום. זאת אחת הסיבות שמבצעים בדיקות. מדובר במים מותפלים ונקיים, אבל זה לא תמיד קורה".
לגבי השיטה, סיפר משה כי זה אכן דומה לבדיקת קורונה. "הסנסור עצמו, החיישן, יותר קטן. הפיתוח עצמו מבוסס על ליטוגרפיה. זה בא מצורה של כתיבה. מה שאנחנו עושים מאוד דומה לכתיבה. כמו עט נובע. זה לא אחד, אלא כמות גדולה. אנחנו לוקחים את החומר שאמור לזהות את המתכת הכבדה וממקמים אותו בסנסור, מיקרו-אלקטרודה. עושים תבנית מאוד מסוימת למקם את המתכת על החומר הפעיל".
משה הוסיף כי מדובר בפיתוח שלפניו, היה מסובך ויקר להשיג אותו. אחרי שיגמרו את הפיתוח, משה ופרופ' בורג, מייעדים את החיישן לשימוש ביתי. "כמובן, זה תהליך ארוך. אנחנו בשלבי פיתוח ואנחנו אלה שפיתחנו את הדיו. במרכז לננו-טכנולוגיה. אני כימאית, משה מהנדס חשמל ואלקטרוניקה. חייב את השילוב הזה".
משה סיפר שכאשר הגיע למכללה, הוא עבר תהליך. "אני בוגר אוניברסיטה, אז היחס שונה פה. היחס הרבה יותר אישי, קרבה הרבה יותר גדולה בין הסטודנטים למרצים. זה לא ייחודי לחשמל או לכימיה. מאוד אכפת למכללה שילמדו ויצליחו, שיגיעו למקומות עבודה טובים, יצליחו בראיונות עבודה. אני מאוד גאה בבוגרים שלנו. חלקם לא היו מסוגלים להגיע למקום שאליו הגיעו בלי היחס האישי של המקום. באוניברסיטאות, אתה מספר. קשה להבין את זה למי שלא לומד במכללה".
רעש או אובייקט? ככה מזהים אם יש רחפן בשטח המדינה
המלחמות העלו את השימוש בכלי טיס שונים. מחקר עם אלביט, פרופ' שלמה גרינברג ויואב, סטודנט של פרופ' גרינברג, סיפרו על הסנסור הייחודי שפיתחו ועל העבודה בתקופה שבה כטב"מים הפכו למשהו ייחודי.
"הפרויקט הוא חלק ממאגד נוירומורפי. נבחר זיהוי של כטב"מים ורחפנים כאשר אנחנו מקבלים את המידע ממצלמת אירועים. מדובר במצלמה מיוחדת שמעבירה רק שינויים בקואורדינטות. מזה אנחנו בונים תמונה ומזהים את האובייקט או הרחפן. מדובר בתמונה עצומה. הרחפן תופס הרבה פחות, כמובן. אז יש קושי בעין שיש משהו שזז. אנחנו עושים זיהוי של אובייקט ומשחזרים את המסלול, בשלב השני עושים סיווג. רוצים לדעת להבדיל בין ציפור, לבין רחפן וכמובן בין אובייקט. אנחנו רוצים כמובן לפתח את האלגוריתם ולהריץ אותו".
מאוד מעניין לראות מה מוביל את הפרויקט. "אלביט הגדירו את הפרויקט. יש גילוי של תנועת רכב ותנועת אדם באמצעות סנסורים. אישית, אני מחובר מאוד לתעשייה", מספר פרופ' גרינברג. "האקדמיה צריכה לתת תשובות ומענה אמיתי, לא רק מחקר אקדמי. מעניין אותי הקשר עם התעשייה והמאגדים מאגדים חברות רבות וגופים אקדמים. האקדמיה נותנת מענה לצורך הזה".
במכללה, העבודה נעשית בשיתוף סטודנטים. יואב סיפר כי נקודת המפגש הראשונית שלו הייתה במפגש עם פרופ' גרינברג. "בעקבות הצורך של המלחמה, צריך למצוא מנגנון שיתריע על האיום. שלמה הציג לנו את הפרויקט ומשם התחלנו לעבוד. קראנו על הנושא, מה זה מצלמת אירועים, שהיא שונה ממצלמה רגילה. היא מתעדת את השינוי שקורה בתמונה. לא נותנת פריים כמו שאנחנו מכירים. בנינו את המידע מתוך הפריים. המידע שמגיע אלינו הוא בתור התחלה, היה חומרים פתוחים לעולם שקיימים באינטרנט. אחרי שהתקדמו, קיבלנו את הדאטה-סט מאלביט עצמה. זה מידע שאלביט תיעד של רחפנים אמיתיים שחדרו לשטח ישראל. עם המידע הזה עבדנו".
יואב מספר שמדובר בעבודת סטודנט שונה ממה שמכירים. "אני נמצא בתנאי שטח ויש לעבודה הזאת השפעה על החיים. זאת תחושה ייחודית, בייחוד עם המלחמה שחווים. ידענו שזה הפרויקט שנבחר. היינו צריכים לקרוא הרבה ספרים וללמוד בקורסים עם המרצים. אבל התחושה טובה. מדובר בשליחות, לפתח כלים שעוזרים לביטחון שלנו, למדינה ולאזרחים. בסך הכל, מרימים אותנו".
יואב סיפר גם על פיתוח האלגוריתם ובינה מלאכותית. "חייבים להכניס את זה", הוא מתלוצץ. "האלגוריתם שהשתמשנו בו עובד ככה: קיבלנו מידע מהמצלמה, ואת התמונה שבנינו באמצעות מה שהיא הפיקה לנו שלחנו לרשת נוירונים. רשת עצבית. אימנו אותה באופן כזה שתגיד אם באמת יש שם משהו. זה כמו רשתות של LLM. היינו שולחים את פיסות המידע, חילקנו כל פריים בתמונה, לתמונות יותר קטנות. היינו מלמדים את הרשת. כמו לימוד של ילד קטן. נותנים דוגמא ואז אומרים אם זה נכון או לא נכון. הרשת חוזה מה היא חושבת. אימון של רשתות גדולות יכול לקחת ימים. שלנו היה כמה שעות", מוסיף יואב.
"מאימון לאימון רואים את הרשת מתחזקת ונותנת תשובה יותר מדויקת. לאחר מכן היינו מקבלים את הפלטים אם יש בפריים רחפן או לא, אובייקט, ועל האלגוריתם הזה הוספנו עוד אלגוריתם קטן שהמטרה שלו לסנן את כל התשובות הלא אמיתיות".
יואב מוסיף כי התמונות מכילות הרבה רעשים. "המשימה של ההפרדה, של זיהוי האובייקט, של ההוצאה של הרעש, הייתה מאוד מאתגרת גם כן. אחד הדברים שעינו זה אלגוריתם שצמצם את הזיהויים על פי צפיפות האובייקט. אם הוא מאוד צפוף, ידענו שמדובר ברחפן. אם הרעש היה יותר מטושטש, היינו יודעים שמדובר באובייקטים קרובים".
פרופ' גרינברג הדגיש כי יש עניין גם בפרסום המחקר וגם בהכלה בשטח. "הרעיון שאנחנו מפתחים על אלגוריתם דל הספק, מיקרו-בקר, יכול להריץ את האלגוריתם. זה מאוד יעיל. יש אספקט של פרסום אקדמי וגם מחקר יישומי. מה שקיבלנו מאלביט כדאטה-סט הוא רמת קושי הרבה יותר גבוהה ממה שרואים ברשתות או בספרות, כי מדובר בעולם האמיתי. יש גם ברחשים שמשבשים את כל התמונה. זה מאוד מאתגר", מספיר פרופ' גרינברג. "והחברה עשו את זה בהצלחה".
דרישה לצד מענה: Friendly Beam
פרויקט עם שיתוף בית החולים הדסה, הוא פרויקט שניסו לערוך הרבה שנים. "השנה פיצחנו את הפרויקט", אומר אפי צמח. "אחד האתגרים הטכנולוגיים הוא שצריך לייצר מכשיר שהצורה שלו היא מאיץ הקרנות. העתק אחד לאחד. צריך לייצר את זה בהדפסת תלת-מימד וזה מאוד קשה. בנוסף, מנגנון ההנעה שמזיז את המכונה, היה אירוע לא פשוט. בסוף בית החולים דייק את הדרישות שלו ואנחנו מחכים שיכנס".
הסטודנטים שפיתחו את המוצר, זוהר קדוש ויהודה כלפון, סיפרו על הפרויקט והמוצר שפיתחו. "הסימולטור, כמו שאפי הסביר קודם, היא להכין ילדים לפני טיפולי ההקרנה. לתת להם הכנה ותמיכה לפני הטיפול. זה אמור להפחית את הצורך בהרדמה כללית, שזה המטרה העיקרית של המוצר".
"הדרישה הייתה מבית החולים אבל זה תפס אותי ברשימת הפרויקטים ועניין אותי לקחת חלק בפרויקט. אני מאוד שמח שזה הצליח. אחותי חולה במחלה, וחוסר הוודאות בטיפולים, חוסר הוודאות, מטריף. אחותי בת 28 היום, גילו לה סרטן לפני ארבע שנים. אני מרגיש את התועלת של הפרויקט הזה", אומר יהודה. "אני שמח על הזכות. שנינו שמחים על הזכות להביא את הפרויקט הזה מהרעיון למעשה. המגנון מאוד לא הנדסי, ואנחנו שמחים שהגענו לזה וזה יגיע לבית החולים".
במהלך הטיפול, הילד נשאר לבד בחדר. מדובר במכשיר עצום ולהיות שם לבד בתור ילד זה דבר מאוד מפחיד. הפיתוח מראה לילד מה הוא הולך לעבור. מדובר במכשיר שהילד יכול להפעיל לבד כדי להבין טוב יותר מה הוא עובר.
"עבדנו עם אמונה, מדריכה בבית הספר. היא העלתה את הצורך, הסבירה את המודל המכני. אנחנו מכוונים גם לילדים בגילאים יותר גבוהים. המטרה שלנו היא להביא להצלחה בהשפעה של הכנה מוקדמת. אנחנו רוצים לכוון לכל הגילאים. לא רק לקטנטנים ביותר. ילד בן 11 לא עבר את ההכנה, וברגע ששמו אותו על המיטה, הוא קפץ ולא היה מוכן להקשיב. חשבו שילד בן 11 לא צריך הכנה. המטרה שלנו היא להגיע גם לילדים יותר גדולים".
ד"ר אפי צמח הוסיף כי "נושא הכנת הילדים לכל מיני טיפולים קשים מאוד מתפתח. מדובר בסוג של תחרות בין בתי החולים. בית החולים הדסה פנה אלינו כי יש סבירות סטטיסטית גבוהה - כאשר יש הכנה, הילד לא צריך הרדמה. יש ירידה מ-90 אחוזים ל-30 אחוזים. הם פנו אלינו והשנה זה קורה. הם מחכים לזה כי הם רוצים להתחיל לעבוד עם ילדים באופן מיידי. הקרנות - מדובר בארבעים הקרנות לכל ילד עם גידול בראש. אני מקווה שילדים לא יצטרכו, אבל אם הם יצטרכו - אני שמח שאנחנו בנינו את המכשיר הזה".
עוד מספרים המפתחים כי יש אתגר גדול של הדפסת החלקים. "יצרנו בנוסף גם שרטוטים הנדסיים וחוברת הרכבה. הרעיון הוא לאפשר לכל אחד להדפיס את החלקים. אנחנו מקווים לשכפל את זה לבתי חולים אחרים".
חוויות אישיות ורעיונות חברתיים: תערוכה חזותית
נגה ברנשטיין, מרצה ואוצרת התערוכה ויוסי גוון, מרצה במחלקה ורכז שנה ד', הציגו את תערוכת הגמר בתקשורת חזותית. "מאוד מרגש, התערוכה ראשונה, המחזור הראשון שמסיים את המחלקה", אמרה נגה. יוסי הוסיף: "אנחנו מאוד מתרגשים. ליווינו את הסטודנטים במשך ארבע שנים ואנחנו רואים את התוצרים שלהם".
רגעי השיא, לדבריהם, "מחולקים ללימודי בסיס, מה זה עיצוב בצורה כללית, ובשנים האחרונות מתמקצעים והופכים לאנשים מקצועיים. גם בעניינים של התעסקות עם הנושא, איך בוחרים נושא, וגם התעסקות עיצובית עצמה. רגעי השיא - אחד עכשיו. פרויקט הגמר בהיקף גדול בו אנחנו זורקים את הסטודנטים למים. אין בריף, אין כלום. תעשו את מה שבלב שלכם, את מה שרוצים להראות לעולם. בשנים האחרונות רואים את כל הבניה של סטודנט. מדהים לראות איך הם מגיעים ממקום בלי הכנה, בלי לימודי אומנות או גישה לעיצוב, ובשנה ד' הם הופכים למעצבים שיכולים לפרוץ".
בעניין הטכני, סיפרה נגה כי היה לה חשוב לראות המון דברים. נגה מספרת כי "התערוכה מציגה את כלל הלימודים. עיצוב גרפי, אנימציה ועוד. כל סטודנט בחר בכל טכניקה שהוא רוצה". יוסי הוסיף כי "רואים תוצרים מאוד מגוונים. גם דברים בתנועה, גם ספרים, גם פוסטרים. המון נושאים שכל סטודנט בחר לעצמו. היה לנו חשוב שיביעו את עצמם ויעבירו את המסר שהם רוצים לעולם. הדבר הזה לא פשוט כי מבקשים מאנשים לחשוף את עצמם. אנחנו רואים המון חשיפה אמיצה ועוד לא פחות חשוב להביא את ה'אני העצמי' לעולם הויזואלי. איך מראים לעולם ומתקשרים לעולם את המסר הברור".
על השימוש בהנכחה של המקום, במחקר וביצירה עצמה, סיפרו השניים כי במכללה מאוד מנסים לייצר שיתופי פעולה עם הסביבה. "גם עם מוסדות תרבות וחינוך וכל מה שיש בסביבה, בבאר שבע ובדרום בכלל. אנחנו מנסים להביא אותו כדי שהסטודנטים יחיו את הסביבה ולא יהיו מנותקים. מה זה אומר? איך הם יכולים ליצור דיאלוג? זה שאלות מאוד חשובות לסטודנטים".
נגה הוסיפה, בתור האוצרת של תערוכת הגמר, ראתה לא מעט יצירות. על התערוכה של היום סיפרה: "מדובר באנשים צעירים עם חזון שרוצים לנצח. באמת קשה לאפיין באופן כללי את העבודות. כל סטודנט עשה את הדרך שלו. הרבה התחילו עם מחקר של כל נושא. הרבה התחילו עם נושא מאוד אישי שמהדהד את הזהות שלהם, את חיי היומיום, את הילדות, חוויות אחרות שמשפיעות עליהם. בשלב הראשון ביקשנו להרחיב את העדשה, לקחת את החוויה האישית ולהסתכל עליה מנקודת מבט רחבה יותר; תרבותית, חברתית והיסטורית. אם מדובר במחקר תיאורטי, מחקר חזותי, איסוף רעיונות ועוד".
"כשהם באו לתוצר ולעבוד עליו, הם כבר מומחים לנושא. חלקם בחרו לגעת בנושא מנקודת מבט אישית, חלק בחרו דווקא להתרחק. הרבה פרויקטים מדברים על ביקורת חברתית, נושאים כמו מודל היופי או הלחץ להפוך להורים. גם העלאת מודעות היא חלק גדול בפרויקטים של הסטודנטים".
נגה הוסיפה שהרבה נושאים אישיים והם לא חלק מהשיח היומיומי. "יש סטודנטית שחקרה את הצבע הסגול. היא עשתה מחקר מאוד מעמיק, למרות שזה נשמע מאוד איזוטרי. יש פה מגוון רחב של נושאים, אפילו אקטואליים. שכול, 7 באוקטובר ועוד. יש נושאים חברתיים שרלוונטיים להרבה אנשים וחלק מאוד ספציפי".
נופר, שהפרויקט שלה הוא ספר בשם "יוצא מן הכלל" שמבוסס על סיפור אישי. מילדות עד בגרות, הספר מדבר על המבט החברתי. "העיניים, שכל הזמן מסתכלות. ניסיון להתקבל למקומות עבודה. משפטים שישר שואלים כמו 'וואו, מה קרה לך? ככה נולדת?' ועוד". עוד סיפרה נופר: "התחלתי מהמשפטים שאומרים לי הרבה. מה קרה לך? אמאלה, ככה נולדת? אנשים סקרנים ואני מדברת על העיניים שמסתכלות כל הזמן, אם זה בבית הספר שילדים נוטים להצביע או לצחוק, הפריים של הצבא רואים הרבה שיפוטיות. אני חושבת שהרבה יכולים להזדהות איתו". נופר מספרת שחשוב לה שאנשים לא ישפטו ישר בנאדם לפי החזות שלו. "אנחנו שופטים אנשים לפי החזות וזה מפספס את האדם".
נופר הוסיפה: "התחלתי במחקר של 'פריק-שואו' שהיה נושא בעבר. איך ניצלו אנשים לפי איך שהם נראו. משם הגעתי למצב האישי שלי, איך אני מרגישה בתור מישהי שונה. הרעיון הוא לעורר הזדהות, לבקר את ההתנהגות של האנשים".
דניאל, סטודנט נוסף, יצר פרויקט שכולל ערוץ מוזיקה מודרני שמייצג את זמרי הקסטות משנות ה-80. "ממקום שפעם, המוזיקה הים-תיכונית לא קיבלה הכרה מהממסד. היום אפשר לתת לה ערוץ מודרני". דניאל סיפר כי התחיל לחקור ז'אנרים של מוזיקת מחאה והתמקד בהיפ-הופ אבל הוא מדגיש כי הסיפור מעניין אותו. "לא מדובר בתחום מאוד אישי, אבל יש סיפורים מעניינים שנהניתי לעבוד איתם".
נגה מספרת כי מחקר כולל נושא שהרבה פעמים נבחר בצורה אינטואיטיבית. "המחקר כולל מחקר תיאורטי, מיפוי השדה התיאורטי, מה נכתב על התחום בעיקר באקדמיה, מדעי הרוח והחברה. זה יכול להיות בכל מיני נושאים. גם מדע וגם פסיכולוגיה. כל הסטודנטים בוחנים מה כבר נאמר על התחום שלהם. חלק בוחרים גם ראיונות. יש איסוף נתונים ואפילו ראיונות עם אנשים בודדים".
עינת בחרה בסיפור מאוד אישי. "אני מגדרה, אבל כל החיים גרתי בבסיסי חיל האוויר. היינו משחקים בתור ילדים בסימולטור טיסה. זה מה שנתן לי את הרעיון". הרבה מהמחקר מתבסס על חוויה אישית. "עשיתי סרטון אנימציה וכל מה שרואים בסרטון מבוסס על זיכרון קולקטיבי שלי ושל חברים שגדלו בבסיסים". עינת הוסיפה כי היא לא ביקשה לבקר את החוויה, אלא לספר אותה. "זה לא טריוויאלי. רציתי שיכירו את זה מנקודת מבט של ילדה שגדלה שם כל חייה. התמודדות עם סיטואציות שונות שלא ברורות לילדים ואיך היא מתמודדת עם הדברים האלה". עינת יצרה קונטרסט בין העולם הצבאי לעולם הילדי. הילדה מאוד צבעונית, הכל נעשה באיורים אישיים.
קטרינה יצרה סרטון אנימציה שמבוסס על שירותה כלוחמת בחילוץ והצלה. "רציתי להראות איך הזהות הנשית מתמודדת עם הזהות הצבאית". גם קטרינה הביאה רעיון של התמודדות עם המערכת הצבאית. כמו שעינת הראתה את ההתמודדות הילדותית, קטרינה מראה את ההתמודדות שלה כאישה מול המערכת. "השתמשתי בעיקר בווקטור, איור ממוחשב, ויפיתי את כל הנושא עם טקסט, ספוקן-וורד, שמדגיש את הנושא אבל הוא מאוד ישיר ומבקר את הנושא".
זיו, מקיבוץ גבים, בחרה בהתמודדות של "אשמת השורד". היא מספרת כי הקיבוץ שלה לא נפגע ב-7 באוקטובר והיא מכירה, יחד עם קרוביה, התמודדות עם אשמת השורד. "הפרויקט שלי מציג פנטזיה על מוצרים שיכולים לעזור בתמיכה רגשית בהתמודדות עם הקונפליקט". זיו הוסיפה כי אולי מדובר בהתמודדות של הרבה מתושבי המדינה אחרי הטבח. זיו חקרה את התופעה והסבירה כי מדובר בתופעה "יחסית צעירה". היא הוסיפה כי היא מקווה לחזק את מי שרואה את היצירה שלה. "אין ברירה אלא להתמודד. לא להכחיש ולנסות להצליח לחיות עם זה".
הפרויקט האחרון, של גלית, "פשוט תהיה יצירתי". היא סיפרה שברור שלא פשוט להיות יצירתי. "אומרים לך להיות יצירתי וזה מאוד קשה. זה מה שגרם לי להתחיל את הפרויקט. הייתי בטוחה שזאת בעיה אישית, אבל עם המחקר גיליתי שזה יושב אצל הרבה אנשים. כל אחד חווה חוויה אחרת". היצירה עצמה, היא שאלון אינטרקטיבי עם בחירות, שלוש אפשרויות. על כל שאלה יש אנימציה שמציגה תשובה שנבחרת. "האמירה כאן היא שיצירתיות פלואידית. הרבה אנשים שיכולים להתמודד עם הדרישה להיות יצירתי. יש אנשים שלא יודעים איך להתחיל, ותקועים בשלב הראשוני. יש אנשים שקשה להם".
"אי אפשר להתעלם מהסביבה": תערוכת האדריכלות
בתערוכת האדריכלות, סרין הכינה פרויקט שנועד לסייע לסביבה ונוגע לים המלח. "כחלק ממעבדה של תנאי קיצון, התעסקנו באקלים. בפרויקט שלנו אנחנו מציעים שיטה שהסביבה תעבוד בשבילנו. המלח מתיישב על גבי מבנה מתנפח, אפשר להוציא אותם לשים במקום אחר".
הרעיון לתערוכה הוא הבולענים בסביבת ים המלח. "באתר נשארו חומרים מאוד מזהמים. בשיטה שלנו, גם אם במקרה המבנה מיותר, מה שנותר לנו זה יוטה ומלח - חומרים טבעיים שלא משנים את הסביבה".
הפרויקט נועד לעזור לסביבה. "מדובר במקום קיצון ולהתמקד בו במקרה בוחן לעתיד. נפגשנו עם אחד הגיאולוגים הנחשבים בארץ שחוקר את הסביבה. רצינו לעזור לו ולמחקר שלו. התיירות נעשית שם לא רלוונטית כי החוף מתרחק. המבנה שלנו נועד להתנפח כדי לעזור למקום". עוד הוסיפה כי אחד האתגרים הוא הסביבה הקיצונית והגישה למקום. "נדב לנסקי עזר לנו מאוד להבין איך המקום עובד, איך המלח בנוי ועוד".
"אי אפשר להתעלם מהסביבה. התכנון שקיים היום ברוב המקומות לא מתמקד בעתיד, כשהמבנים לא יהיו רלוונטיים או מה יקרה עם הבלאי של מוצר. המבנה שלנו לא משאיר את הפסולת הזו באתר".
הסניטר הרובוטי של בית החולים סורוקה
ציר לוגיסטי יוצר עבור בית החולים סורוקה. "יש מחלקת לוגיסטיקה בבית החולים שאמורה לקחת תרופות לחדרי ניתוח. זה מצריך המון כוח אדם. הרובוט שלנו אמור להחליף את כוח האדם ולקחת את העגלות באופן אוטונומי לחדרי הניתוח", מספרים היוצרים. "זאת המטרה העיקרית של הפרויקט".
הרעיון, מספרים המתכנתים, נוצר מצורך הכרחי, יומיומי. "הבעיה עולה כמעט כל יום. מדובר בצרכים בסיסיים. תכננו את הרובוט שיהיה אוטונומי, לפי צרכי בית החולים".
הרעיון הוא שהרובוט מזהה את עגלת התרופות. יש לו ממשק מכני שנתפס בבסיס העגלה. הפרופיל עולה וננעל, מכווץ את הקפיצים. הפרופיל ננעל בשלדת העגלה, נותן כוח הידוק קבוע ומתחיל לנוע כיחידה אחת. "הרובוט נע למרחקים קבועים מראש, הרובוט מבצע מסלול קבוע מראש בבית החולים".
המתכנתים קבעו קוד, שמוגדר בתוכנה פנימית. עוד סיפרו על העבודה מול בית החולים סורוקה. "עוד לא התחלנו להריץ אותו לשימוש. מדובר באב-טיפוס ראשוני. אנחנו נביא להם מוצר לבדיקה. אנחנו בשלבים אחרונים. קודם כל, היינו רוצים לייפות אותו אבל התוצאות שלנו טובות לפי מה שרצינו. שהכל יעבוד לפי דרישות סניטרים, להגיע לחדרי ניתוח ספציפי".
פרויקט נוסף שהוצג הוא שילוב בין מוגבלויות פיזיות ומוזיקה. "כל רגע שהיה, זה לא פשוט. שנינו במילואים, אני כבר בסבב החמישי. כל דקה פנויה עבדנו על הפרויקט. יש לנו עוד הרבה חלומות לפרויקט, אבל לא הגענו לזה. מה שכן, אנחנו מתגאים במוצר הטוב שלנו. הוא יכול להיות פלטפורמה שתעזור לבעלי מוגבלויות להשתקם ולנגן ובעיקר להשתעשע.
על היד יש כפפה, אב טיפוס שיש על כל אצבע חיישן שקולט את הכיפוף של האצבע. בעזרת הכפיפות, הבקר שולח באמצעות בלוטות' פקודות, את התווים והמוזיקה, ובעזרת קומבינציות אפשר לבצע מנגינות. "אגיד ואומר, הטנק שלי השקיף הבוקר על לבנון. יש פה תקלה של הרגע האחרון שלא הצלחנו לסדר. אבל אנחנו עובדים על זה".
מגוון רחב ויצירתי של פיתוחים טכנולוגיים שיוצאים מהלב והוקדשו לעשייה חברתית ופותחו על רקע מלחמת חרבות ברזל. הסטודנטים בחרו לשים דגש רב על סיוע לפצועי צה"ל, פיתוח של אפליקציות לתמיכה נפשית, פרוטזות ייחודיות וגם עזרה לחקלאים הישראליים.
"מזה 30 שנה שאנו מחנכים ומצמיחים כאן ב-SCE לא רק דורות של מהנדסים מעולים, אלא מהנדסים בעלי מצפן מוסרי וחברתי. הפיתוחים שמוצגים כאן מוכיחים שהטכנולוגיה יכולה וחייבת להיות כלי לשיפור איכות החיים של כולנו. זוהי הנדסה עם לב - בדיוק מה שהעולם צריך היום", אמר פרופ' יהודה חדד – רקטור ומייסד המכללה להנדסה ע"ש סמי שמעון.
"בסיום שנת לימודים לא שגרתית אני רוצה לברך אתכם מכל הלב. התמודדתם עם למידה תחת מציאות ביטחונית מורכבת, לצד חוסר ודאות וקשיים אישיים - כל אלה מעידים על עוצמה, נחישות ויכולות יוצאת דופן, זו גם הזדמנות להודות לכל חיילי וחיילות המילואים ששירתו ועדיין משרתים בגאון, בהגנה על המולדת", בירך את הבוגרים הטריים.
דיקן המכללה, ד"ר גדליה מזור: "פרויקטי הגמר מהווים את פסגת הלימודים האקדמיים, ומייצגים אתגרי מחקר וטכנולוגיה מהמורכבים ביותר. המכללה רואה לנגד עיניה את טיפוחם של מהנדסים מובילים, בעלי חשיבה חדשנית ויכולת להתמודד עם אתגרי העתיד. בוגרי SCE, ממלאים אחר חזון זה ומהווים את חוד החנית של העשייה ההנדסית במדינת ישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו