לא בכל יום אנחנו מגיעים ליום שהפעם הבאה שבה הוא ייכנס לחיינו תהיה רק בעוד 4 שנים, אבל ממש היום (חמישי) חל 29 בפברואר – ולא יכולנו שלא לתהות מה בעצם עומד מאחורי היום הלא שגרתי הזה.
התופעה הזו נקראת שנה מעוברת, והיא מתרחשת בכל 29 בפברואר, שמתרחש, כאמור, פעם אחת בכל ארבע שנים בלוח השנה הגרגוריאני (שבו משתמש רוב העולם) – כך שבשנים כאלו יש 366 ימים במקום 365 ימים בשנים רגילות, שבהן התאריך אינו מופיע בלוח השנה.
השנה המעוברת קיימת מכיוון ששנה אחת בלוח הגרגוריאני קצרה במעט מזו של הלוח השמשי (לוח ירחי-שמשי הוא לוח השנה שבו החודשים מבוססים על מופע הירח אבל אורך השנה, בממוצע, מבוסס על שנת החמה – כשעל הלוח הזה מתבססים כמה לוחות, בהם הלוח העברי). שנה קלנדרית אורכת 365 ימים בדיוק, בעוד שנה שמשית אורכת 365.25 ימים, או, אם ממש תרצו לדייק – 365 ימים, 5 שעות, 48 דקות ו-56 שניות. לולא השנה המעוברת, אז בכל שנה שחולפת, הפער בין תחילת שנה קלנדרית לשנה שמשית יגדל ב-5 שעות, 48 דקות ו-56 שניות.
לאורך זמן רב, הדבר ישפיע על התזמון של עונות השנה: לפי מוזיאון האוויר והחלל האמריקני, לולא היינו משתמשים בשנה מעוברת, הקיץ בחצי הכדור הצפוני היה מתחיל בעוד כ-700 שנים בחודש דצמבר במקום בחודש יוני.
למרות מה שנהוג לחשוב, 29 בפברואר הוא לא תאריך שמצוין פעם ב-4 שנים בדיוק. הסיבה לכך היא שמכיוון שאנחנו מרוויחים 44 דקות בכל ארבע שנים (שהם יום אחד שלם בכל 129 שנים), כלומר בכל שנה מעוברת, אז כדי לפתור את הבעיה הזו אנו מדלגים על שנה מעוברת כשהיא מתרחשת בשנה עגולה שמתחלקת ב-400, כמו בשנים 1600 ו-2000.
תאשימו את החורף
השנה המעוברת החלה בשנת 45 לפני הספירה על ידי יוליוס קיסר, שהורה על יצירת הלוח היוליאני, שנפרש על 365 ימים שמחולקים ל-12 חודשים, ממש כמו בלוח הגרגוריאני. הלוח היוליאני כלל שנה מעוברת בכל ארבע שנים ללא יוצא מן הכלל, בהתאם לעונות השנה, עד לשנת 46 לספירה, שלפי אוניברסיטת יוסטון ארכה לא פחות מ-445 ימים (ולא 365 ימים, כפי שנהוג כיום).
במשך מאות שנים, נראה שהלוח היוליאני עבד מצוין, עד שבאמצע המאה ה-16, אסטרונומים הבחינו כי העונות מתחילות כ-10 ימים מוקדם מהרגיל, כשהם הבינו כי חגים חשובים, כמו חג הפסח, לא "נופלים" על אותם תאריכים של אירועים ספציפיים. לשם כך, האפיפיור גרגוריוס ה-13 הציג את הלוח הגרגוריאני (שכפי שבטח הבנתם, נקרא על שמו) ב-1582 לספירה, שלא כלל את השנים המעוברות.
במשך שנים רבות, רק ארצות כמו איטליה וספרד, בהן יש רוב נוצרי-קתולי, השתמשו בלוח הגרגוריאני, עד שזה אומץ על ידי ארצות בעלות רוב נוצרי-פרוטסטנטי, כפי שבריטניה עשתה ב-1752. כדי לפצות על ההפרש בין הלוחות, בבריטניה "דילגו" על לא פחות מ-12 ימים כדי להשוות בין לוח הזמנים של הלוחות – כך, כשהמעבר בוצע ב-2 בספטמבר של אותה שנה, למחרת חל 14 בספטמבר.
פסל של יוליוס קיסר // צילום: ללא קרדיט
אז למה השנה המעוברת חלה בתוספת יום דווקא בחודש בפברואר? במאה ה-8 לפני הספירה, הלוח הרומאי כלל 10 חודשים בלבד, כשהוא בחל במרץ והסתיים בדצמבר. הרומאים התעלמו מהחורף הקר, מבלי שהיו חודשים שציינו אותו – כך שהשנה חלה 304 ימים בלבד. בהמשך, הוספו ללוח הזה החודשים ינואר ופברואר.
כשגרגוריוס ה-13 החליטו להוסיף יום נוסף ללוח הגרגוריאני ב-1582, הוא בחר שהיום הזה יתווסף לחודש פברואר מכיוון שהוא היה החודש הקצר ביותר של השנה – ובכך, הוא האריך אותו ביום נוסף בשנים מעוברות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו