קמתם עם הנגאובר? זה לא רק אתם, זה גם הגנים 

האם אפשר להאשים את הגנטיקה בכך שההאנגאובר (חמרמורת) בבוקר שאחרי ליל שתייה מרובה קשה במיוחד עבור חלק מהאנשים, בעוד שאחרים מתפקדים כמעט כרגיל? מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שהתשובה מורכבת, ומשלבת גורמים גנטיים, גיל, מין, מבנה אישיות ודפוסי התמודדות נפשיים.

גם כאשר אנשים צורכים כמות דומה של אלכוהול, חוויית ההאנגאובר שלהם יכולה להיות שונה מאוד. לדברי הפסיכולוג קרייג גאן מאוניברסיטת בריסטול, במחקרים נהוג למדוד את עוצמת ההאנגאובר בסולם של 0 עד 10, ובפועל נרשמות תגובות שנעות מהשפעה מינימלית ועד תסמינים חמורים במיוחד.

מחקרים בתחום הציגו הערכות לפיהן כ־5% מהאוכלוסייה כמעט ואינם חווים האנגאובר כלל.

לפי גאן, אחד ההסברים הביולוגיים המרכזיים לחומרת ההשפעה קשור לגן ALDH2, האחראי לפירוק של אצטאלדהיד, תוצר רעיל הנוצר כאשר הגוף מפרק אלכוהול. וריאציות מסוימות של הגן פוגעות ביכולת לפרק את החומר הזה, מה שמוביל להצטברות גבוהה יותר שלו בגוף ולתסמינים חריפים יותר של האנגאובר.

ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם מחקר שפורסם ב-Journal of Studies on Alcohol and Drugs, שבחן גברים ונשים ממוצא סיני, יפני וקוריאני בארצות הברית. החוקרים מצאו כי נשאי וריאנט ספציפי של הגן חווים תגובות פיזיולוגיות חזקות יותר לאלכוהול, כולל האנגאוברים חמורים יותר. לפי החוקרים, עוצמת התסמינים עשויה להסביר מדוע באוכלוסיות אלו שיעור השתייה הבעייתית והאלכוהוליזם נמוך יחסית – חוויית האנגאובר הקשה משמשת גורם מרתיע טבעי.

גורמים נוספים שמשפיעים על חומרת ההאנגאובר הם גיל ומין. סקר מקוון בהולנד, שבו השתתפו מאות צרכני אלכוהול, מצא שעוצמת ההאנגאובר נוטה לפחות עם העלייה בגיל, גם כאשר כמות האלכוהול נותרת דומה. עוד נמצא כי בקרב צעירים בגילאי 18 עד 25, גברים מדווחים על האנגאוברים קשים יותר מנשים, אך הסיבות להבדלים הללו עדיין אינן ברורות.

מחקר שפורסם בכתב העת Addictive Behaviors Reports בדק תופעה המכונה "עמידות להאנגאובר" בקרב סטודנטים באוניברסיטה קנדית. החוקרים מצאו כי רק שיעור קטן מאוד של שתיינים כבדים טוען שמעולם לא חווה האנגאובר גם ברמות גבוהות של אלכוהול בדם. מעל רף מסוים של ריכוז אלכוהול, פחות מ-6% מהנבדקים, גברים ונשים כאחד, היו "שליליים להאנגאובר" לאורך חייהם.

החוקרים מזהירים כי עמידות כזו עשויה דווקא להוות גורם סיכון, משום שאנשים שאינם חווים תסמינים שליליים לאחר שתייה עלולים לצרוך כמויות גדולות יותר לאורך זמן.

מעבר לגנטיקה, גאן מצביע גם על השפעה משמעותית של גורמים פסיכולוגיים. חרדה, דיכאון ורמות סטרס גבוהות קשורים לדיווחים על האנגאוברים חמורים יותר. מצבים נפשיים אלה מאופיינים ב"נטייה שלילית", פרשנות פסימית יותר של תחושות ואירועים, והאנגאובר עצמו עשוי להחריף נטייה זו.

עוד נמצא כי אנשים שנוטים להעצים כאב או להתמקד בתסמינים שליליים מדווחים על האנגאוברים קשים יותר, בעוד מי שנוהג להתעלם מבעיות או להדחיק אותן עלול גם הוא לחוות תסמינים חמורים יותר.

אף שיש חומרים טבעיים שנבדקים כטיפול אפשרי להאנגאובר, אין עדיין המלצות מבוססות חד־משמעיות. בינתיים, אסטרטגיות כמו הפחתת סטרס, שיפור מנגנוני התמודדות נפשיים,ואפילו שיתוף החוויה עם אחרים, עשויות להקל על התחושה הרגשית של הבוקר שאחרי.

ולמי שמעדיף פתרון פשוט יותר: הימנעות משתייה, או מעבר לחלופות ללא אלכוהול, נותרות הדרך הבטוחה היחידה למנוע האנגאובר לחלוטין.