אין לכם כוח לעשות כלום? אולי המוח שלכם עובד אחרת

יש ימים שפשוט אין לכם כוח. לא מתקדמים בעבודה, מבטלים תוכניות, נשארים על הספה. אתם בוודאי חושבים שזה עניין של עצלות או חוסר משמעת. אבל מחקרים חדשים במדעי המוח מראים תמונה אחרת: אצל חלק מהאנשים, חוסר המוטיבציה קשור לתפקוד לקוי של מערכות במוח.

כך לפחות מסביר פרופ' מסעוד חוסיין, נוירולוג מאוניברסיטת אוקספורד ומחבר הספר "Our Brains, Our Selves", במאמר שפורסם לאחרונה באתר הגרדיאן. הוא מתאר מחקרים שבוחנים את מנגנוני המוח שעומדים בבסיס המוטיבציה - וכיצד אנשים שפעם היו בעלי מוטיבציה גבוהה יכולים להפוך אפתיים באופן פתולוגי.

כשעובד מצטיין הופך לאדיש

פרופ' חוסיין מתאר מקרה קיצוני שראה במרפאתו: גבר צעיר שהיה יזם ומצליח בעבודתו, איבד פתאום כל עניין. לא רק בעבודה - בכל דבר. הוא פוטר, ולא הגיב. לא נרשם לדמי אבטלה. כשחברים הזמינו אותו לגור איתם, הוא לא עשה כלום כל היום - רק חיכה שיבואו ויכינו לו לאכול. רופא המשפחה חשב שמדובר בדיכאון, אבל תרופות נוגדות דיכאון לא עזרו. הסיבה? הצעיר לא היה מדוכא בכלל - הוא היה די מרוצה במצבו.

סריקת מוח חשפה את הבעיה האמיתית: שני שבצים מוחיים זעירים, אחד בכל צד של המוח, בגרעיני הבסיס - גרעינים שהם חיוניים ליכולת לפעול מתוך מוטיבציה. מחקרים הראו שגרעיני הבסיס מקשרים בין הצרכים והרצונות שלנו לבין פעולות. כשהאזור הזה פגוע, אנשים לא מתחילים לעשות דברים מיזמתם - גם אם הם מסוגלים לבצע אותם כשמנחים אותם.

הצעיר במקרה הזה, למשל, יכול היה להוציא אשפה או לנקות דירה - אבל רק אם ביקשו ממנו במפורש. לבדו? שום דבר לא קרה.

דופמין מפעיל "רצון", לא הנאה

חלק מהמטופלים עם בעיות כאלה מגיבים לטיפול תרופתי שמגביר את פעילות הדופמין במוח. במשך שנים חשבו שדופמין קשור בעיקר להנאה, אבל מחקרים עדכניים מראים שהוא עובד על ידי הנעת "רצון" - הוא ממריץ אנשים לחפש תוצאות שהם מוצאים מתגמלות.

בדיוק זה עבד עם הצעיר ממרפאתו של חוסיין. לאחר טיפול בתרופה שמעוררת את קולטני הדופמין, הוא חזר להיות פעיל: מצא עבודה חדשה, הפך עצמאי, ואפילו מצא בת זוג.

למה אפתיה מתישה את המוח

אבל מה קורה אצל אנשים בריאים שסובלים מחוסר מוטיבציה, בלי נזק מוחי? כאן נכנס המחקר שערך צוותו של חוסיין באוקספורד, כפי שתיאר בגרדיאן.

החוקרים גייסו סטודנטים עם רמות מוטיבציה קיצוניות - חלקם עם מוטיבציה גבוהה מאוד, וחלקם אפתיים מאוד. את כולם הם הכניסו למכשיר סריקת מוח ונתנו להם משימה פשוטה לכאורה: להחליט אם כדאי להם לעשות מאמץ כדי לקבל תגמול כספי קטן.

המשימה עבדה כך: המשתתפים ראו על המסך הצעות שונות - לחיצה על ידית ברמות מאמץ שונות, בתמורה לתגמולים כספיים קטנים שיוצגו על ידי תפוחים. חלק מההצעות היו ברורות: תפוח אחד תמורת מאמץ מקסימלי (ברור שלא כדאי), או 15 תפוחים תמורת מאמץ בינוני (בהחלט כדאי). אבל היו גם הצעות פחות ברורות, כמו שישה תפוחים תמורת 80 אחוז מאמץ - האם זה שווה את זה?

ההבדלים בין הקבוצות היו ברורים: הסטודנטים בעלי המוטיבציה הגבוהה החליטו מהר גם במצבים הלא ברורים. לעומתם, האפתיים היו איטיים והיססו זמן רב. סריקות המוח שלהם הראו שהאזורים במוח שקשורים למוטיבציה עבדו אצלם קשה יותר בזמן ההחלטה. כלומר, פשוט לשקול אם משהו שווה את המאמץ - זה לכשעצמו מתיש אותם.

"חשיבה קשה היא דבר לא נעים", מסביר חוסיין. "אנשים נוטים להימנע ממנה. אז כשעומדת בפניהם החלטה - האם לעשות משהו שדורש מאמץ - הם פשוט עוקפים אותה ואומרים 'לא' באופן אוטומטי".

אז מה עושים?

ממצאי המחקר מובילים להמלצות מעשיות. ראשית: הטפות לא יעזרו. אפתיה היא לא החלטה מוסרית או עצלות, אלא דרך שבה המוח עובד. במקום זאת, חוסיין ממליץ על שלוש דרכי פעולה:

תכנון מראש: במקום להחליט בכל פעם מחדש אם לעשות משהו, כדאי לתכנן את השבוע או היום מראש. ככה ההחלטות כבר התקבלו, ולא צריך "לשקול" כל פעם מחדש. חשוב שהתוכנית תכלול פעילויות משמעותיות שמביאות תחושת הישג.

פעילות גופנית: מחקרים מראים שאימון אירובי של 40-60 דקות, שלוש פעמים בשבוע, משפר מוטיבציה - כנראה דרך השפעה על מערכת הדופמין. גם ריקוד או הליכה מהירה עוזרים.

תזכורות חיצוניות: התראות בטלפון, או סימנים ויזואליים פשוטים (כמו נעלי ריצה ליד הדלת) יכולים "לדחוף" לפעולה בלי לדרוש החלטה מחודשת.

המטרה, מסכם חוסיין, היא לעקוף את המכשול של קבלת ההחלטה - ולהפוך את המעבר מ"לא" אוטומטי ל"כן" למשהו קל יותר. גם עבור האנשים הכי אפתיים.

פרופ' מסעוד חוסיין הוא פרופסור לנוירולוגיה ומדעי הקוגניציה באוניברסיטת אוקספורד