הזמן למימוש עצמי? זו המלכודת החדשה של הסבת קריירה

במשך עשורים גדלנו על נרטיב רומנטי שקבע כי המחצית השנייה של החיים היא הזמן למימוש עצמי. אמרו לנו שגיל 40 הוא הזמן לעזוב את המרוץ, ללמוד משהו "בשביל הנשמה" או לעשות הסבה למקצוע שתמיד חלמנו עליו, בלי קשר לשורת הרווח. אם נביט נכוחה אל נתוני 2025, נגלה שהנרטיב הזה פשט את הרגל. המציאות הישראלית והגלובלית מציבה בפנינו תמונת מצב חדה: הפריבילגיה ללמוד רק מתוך עניין אישי שמורה כיום למעטים בלבד. עבור רבים, החזרה לספסל הלימודים בעשור החמישי לחיים הפכה מאקט של תשוקה למהלך של הישרדות כלכלית.

ספרות המחקר העדכנית מצביעה על שינוי חד במוטיבציה של בני 40 ומעלה ללמידה. המניע המרכזי אינו עוד צמיחה אישית או סקרנות אינטלקטואלית, אלא החשש הממשי משחיקת השכר והאיום באובדן כושר ההשתכרות. מה שמניע את הלומדים הבוגרים הוא תחושת דחיפות כמעט קיומית להישאר רלוונטיים בשוק עבודה שעובר טלטלה טכנולוגית, שבו מיומנויות מתיישנות בקצב מהיר והפער בין עובדים שמצליחים להתעדכן לבין אלה שנותרים מאחור הולך ומתרחב.

הפגיעה הייחודית בבני 40 ומעלה נובעת משלושה כשלים מבניים בשוק העבודה. ראשית, קיים אתגר ה"למידה מחדש". בניגוד לצעירים המגיעים כלוח חלק, עובדים ותיקים נדרשים למאמץ קוגניטיבי כפול של מחיקת הרגלי עבודה מושרשים לפני הטמעת החדש. שנית, נוצרת מלכודת שכר. טכנולוגיות AI מאפשרות לעובדים צעירים וזולים להגיע לתפוקות גבוהות, מה שמערער את ההצדקה לפרמיית השכר הגבוהה של המבוגרים. לבסוף, מדובר בהתיישנות אלימה של נכסים מקצועיים. בעוד הצעיר אדיש לשינוי, המבוגר סופג מחיקת ערך של ההון האנושי והידע הספציפי שצבר במשך עשורים, ידע שאיבד את יתרונו היחסי לטובת האלגוריתם.

המודל הכלכלי הקלאסי של מחזור חיי העובד, כפי שהוגדר במאה ה-20, התבסס על מבנה ליניארי תלת שלבי: השכלה, תעסוקה ופרישה. במודל זה, ההשכלה שנרכשה בעשור השני והשלישי לחיים שימשה כנכס הוני קבוע שהניב דיבידנדים לאורך כארבעה עשורים. הנתונים הנוכחיים מצביעים על קריסתו המוחלטת של מודל זה.

כשאני משוחחת עם מתעניינים בלימודים מעל גיל 40, אני שומעת את השינוי בטון. בעולם שבו כל שעת לימוד נמדדת במונחי החזר השקעה, לימודי מדעי הרוח כמו היסטוריה, פילוסופיה, ספרות או אמנות הופכים למותרות שרק העשירים ביותר יכולים להרשות לעצמם.

ברמת הפרט, המעבר ללמידה מכורח יוצר תחושת ניכור עמוקה. האדם אינו לומד כדי להרחיב את אופקיו אלא כדי "לשדרג את הגרסה" של עצמו כמו תוכנת מחשב. ההשלכה המיידית היא שחיקה נפשית מואצת. כאשר אדם בן 45 שאוהב היסטוריה נאלץ ללמוד בערבים קורס בניתוח נתונים רק כי הוא מפחד פיטורים, הוא חווה את הלמידה כפעולה כפויה ומדכאת. זה מוביל לדור של עובדים מיומנים מאוד טכנולוגית, אך מתוסכלים ושחוקים רגשית, שאיבדו את הניצוץ והסקרנות הטבעית.

המחיר של ויתור על חלום לימודי "בשביל הנשמה" אינו רק מקצועי, אלא נפשי וחברתי עמוק. פסיכולוגית, האדם חווה פיצול בין מה שמסקרן ומחייה אותו לבין מה שמותר לו במסגרת "הגיונית", מה שיוצר תחושת החמצה כרונית, ירידה בתחושת חופש פנימי ולעיתים גם דיכאון סמוי. הלמידה הופכת לאמצעי הגנה כלכלי בלבד וחדלה להיות מרחב של משחק, זהות ודימיון.

פילוסופים של החינוך, כדוגמת מרתה נוסבאום, מזהירים מפני הפיכת החינוך לכלי תועלתני בלבד. כאשר החברה זונחת לימודים הומניים או תיאורטיים כי "אין בהם כסף", אנו מאבדים את היכולת לחשיבה ביקורתית, אתית ומערכתית. חברתית, ויתור המוני על תחומי רוח ואמנות יוצר מרחב ציבורי טכני מאוד, אבל דל בשיחה עמוקה על משמעות, אתיקה וזהות. חברה שמכשירה בעיקר עובדים ולא אזרחים מוותרת למעשה על מגוון קולות, חלומות ונקודות מבט.

השאלה האמיתית שעומדת על הפרק היא האם אנחנו כחברה מוכנים לשלם את המחיר ארוך הטווח של ויתור המוני על לימודים הומניים, אמנותיים ותיאורטיים. מה קורה לדמוקרטיה כשדור שלם מכשיר את עצמו רק לחשיבה טכנית-תפקודית ומאבד את היכולת למחשבה ביקורתית ואתית? מה קורה לחדשנות כשאנשים לומדים רק מה ש"משתלם" במקום מה שמסקרן? ומה קורה לרקמה החברתי כשמיליוני אנשים חיים בתחושת ניכור מתמדת מעצמם? אלו לא שאלות רטוריות. הן דורשות דיון ציבורי רציני על איזו חברה אנחנו רוצים לחיות בה בעוד עשור. 

הכותבת היא מנהלת אתר "לימודים בישראל"