האם מיליונים אובחנו בטעות? מחקר חדש חושף כשלים באבחון ADHD

מחקר מגלה שמחקרים קליניים על ADHD במבוגרים לא וידאו כראוי שלמשתתפים אכן יש את ההפרעה • חלקם אף הסתמכו על אבחון עצמי או מחשב

על פי הערכות עולמיות, יותר מ-300 מיליון מבוגרים סובלים מ-ADHD. צילום: Pheelings media, שאטרסטוק

מחקר מקיף חדש שפורסם בכתב העת European Psychiatry חושף ליקויים משמעותיים באופן שבו מאובחנת הפרעת קשב וריכוז (ADHD) במבוגרים במחקרים קליניים מובילים. חוקרים מאוניברסיטת קופנהגן ואוניברסיטת סאו פאולו בחנו 292 מחקרים קליניים מבוקרים ומצאו שכמחצית מהם לא ביצעו הערכה אבחונית מקיפה כדי לוודא שלמשתתפים אכן יש ADHD.

"המספר העולה של מבוגרים המאובחנים עם ADHD מעלה שאלות חשובות לגבי תוקף האבחון, במיוחד מכיוון שרבים לא זוהו בילדותם וכעת מחפשים עזרה, לעתים בעקבות תוכן ADHD ברשתות החברתיות. זה גרם לנו להיות סקרנים: כיצד התמודדו מחקרים אקראיים מבוקרים על ADHD עם האתגר האבחוני הזה?" מסביר ד"ר איגור סטודרט.

ADHD - הפרעת קשב וריכוז - היא הפרעה נוירו-התפתחותית שהוגדרה עבור ילדים הסובלים מהפרעת קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות. אולם כיום, יותר ויותר מבוגרים מאובחנים עם ADHD. על פי הערכות עולמיות, יותר מ-300 מיליון מבוגרים סובלים מההפרעה.

הבעיה המרכזית היא שאבחון ADHD במבוגרים מסובך הרבה יותר. בילדים, האבחון נעשה על סמך תצפיות על התנהגות הילד על ידי הורים ומורים. במבוגרים, אותם קריטריונים אבחוניים מבוססים לעתים קרובות על חוויות סובייקטיביות, כלומר החוויות של המבוגר עצמו.

בילדים, האבחון נעשה על סמך תצפיות - אבל אצל מבוגרים התמונה שונה, צילום: GettyImages

ליקויים משמעותיים במחקרים הקליניים

"בחנו כיצד 292 מהמחקרים האמינים ביותר ברפואה מבוססת ראיות - מה שנקרא מחקרים אקראיים מבוקרים - אבחנו את הנבדקים המבוגרים שלהם", אומרת ג'ולי נורדגורד, פרופסור לפסיכיאטריה ופסיכיאטרית יועצת, שביצעה את המחקר יחד עם פרופ' מאדס גראם הנריקסן וד"ר סטודרט.

"אנו מסיקים שמחצית מהמחקרים לא הבטיחו הערכה אבחונית רחבה ויסודית של החולים לפני הניסוי כדי לשלול הפרעות אחרות. משמעות הדבר היא שהם לא יכולים למעשה לדעת אם לנבדקים שלהם יש הפרעות נפשיות אחרות כגון דיכאון או סכיזופרניה. וזה לא הכל. יותר ממחצית מהמחקרים כללו נבדקים שאובחנו גם עם הפרעות נפשיות אחרות, מה שהופך את האבחון לקשה עוד יותר להקצאה," מסבירה נורדגורד.

לדברי החוקרים, במקרים כאלה אי אפשר לדעת אם הטיפולים שנבדקו במחקרים השפיעו על ADHD או על הפרעות אחרות. הבעיות האלה הופכות את הממצאים של רבים מהמחקרים לבעייתיים. לפי הנריקסן, זה מדאיג במיוחד כי מחקרים קליניים מבוקרים נחשבים למקור המידע האמין ביותר ברפואה, והם משפיעים על ההנחיות לטיפול ב-ADHD במבוגרים.

הממצאים מגלים גם שב-61 אחוז מהמחקרים לא צוין מי אבחן את הנבדקים. רק ב-35 אחוז מהמחקרים צוין שפסיכיאטר או פסיכולוג ביצע את האבחון. "אבל הערכה אבחונית צריכה תמיד להתבצע על ידי איש מקצוע מנוסה עם ההכשרה הדרושה כדי להבטיח שהאבחון נעשה נכון, וזה צריך להיות מצוין בפרק המתודולוגיה של המחקרים", מסביר הנריקסן.

במקרים מסוימים, ההערכה בוצעה על ידי הנבדק עצמו, ובמקרה אחד זה נעשה בעזרת מחשב, מסבירים החוקרים.

"בפסיכיאטריה, אנחנו באמת צריכים שכל האבחונים, לא רק ADHD, ייעשו עם אותם קריטריונים אחידים ועל ידי אנשי מקצוע מיומנים. אחרת, איננו יכולים לסמוך על התוצאות או להשוות אותן בין מחקרים," אומרת נורדגורד.

"במיוחד במצב שבו אבחון כמו ADHD במבוגרים הולך וגדל, אנחנו צריכים להיות מאוד יסודיים ובעלי בסיס מוצק. אחרת, אנו מסתכנים בכך שיותר מדי אנשים יקבלו אבחון שגוי ולא נוכל לתת להם את הטיפול היעיל ביותר. או שהם מסתכנים בקבלת טיפול מיותר הגורם לתופעות לוואי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר