מחקר חדש: רגישות לצלילי לעיסה וחריקה קשורה גנטית לדיכאון

מחקר חדש מהולנד מצא כי מיזופוניה - מצב שבו אנשים חווים תגובות קשות לצלילים יומיומיים כמו לעיסה, נחירות או נשימה - "חולקת בסיס גנטי משותף" עם הפרעות מצב רוח כמו דיכאון, חרדה והפרעת דחק פוסט טראומטית.

המחקר, שפורסם בכתב העת "Frontiers in Neuroscience", נערך על ידי צוות מאוניברסיטת אמסטרדם בראשות הפסיכיאטר דירק סמיט. החוקרים ניתחו נתונים גנטיים ממאגרי מידע גדולים כולל הקונסורציום הפסיכיאטרי הגנומי, בנק הביו-דאטה הבריטי ונתנוי החברה 23andMe.

מהי מיזופוניה?

מיזופוניה היא מצב שבו צלילים ספציפיים מעוררים תגובות רגשיות חזקות ולא פרופורציונליות. בעוד שרוב האנשים עלולים להרגיש אי-נוחות כשמישהו מגרד בציפורניים על לוח, אנשים עם מיזופוניה חווים תגובות דומות לצלילים יומיומיים רגילים כמו צלילי אכילה, נשימה או נחירה.

התגובות יכולות לנוע בין עצבנות וכעס ועד למצוקה המפריעה לחיי היומיום. "נטען שמיזופוניה מבוססת על רגשות אשמה בנוגע לעצבנות והכעס המתעוררים, ולא על הביטויים ההתנהגותיים של הכעס עצמו", כתבו החוקרים.

המחקר מצא שאנשים שזיהו את עצמם כסובלים ממיזופוניה נטו יותר לשאת גנים הקשורים להפרעות פסיכיאטריות, כמו גם לטיניטוס - צלצול מתמיד באוזניים. מטופלים עם טיניטוס גם נוטים יותר לסבול מתסמינים פסיכולוגיים של דיכאון וחרדה.

"הייתה גם חפיפה עם גנטיקה של הפרעת דחק פוסט טראומטית", אמר סמיט. "זה אומר שגנים שנותנים רגישות להפרעת דחק פוסט-טראומטית גם מגבירים את הסבירות למיזופוניה, וזה יכול להצביע על מערכת נוירו-ביולוגית משותפת המשפיעה על שתיהן".

השלכות על טיפול

הקשר הגנטי עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית מעלה אפשרות מעניינת לטיפול. "ייתכן שטכניקות טיפול המשמשות להפרעת דחק פוסט טראומטית יכולות לשמש גם למיזופוניה", הסביר סמיט.

המחקר גם חיזק ממצאי מחקרים קודמים שמצאו שאנשים עם מיזופוניה נוטים יותר להפנים את המצוקה שלהם, עם קשרים חזקים לתכונות אישיות כמו דאגה, אשמה, בדידות ונוירוטיציזם.

באופן מפתיע, המחקר מצא שאנשים עם הפרעות בספקטרום האוטיסטי סבלו פחות ממיזופוניה, למרות שלאנשים עם אוטיזם יש בדרך כלל סובלנות מופחתת לצלילים. "התוצאות שלנו מציעות שמיזופוניה ואוטיזם הן הפרעות עצמאיות ולא קשורות גנטית", כתבו החוקרים.

החוקרים מזהירים שהנתונים שלהם מבוססים בעיקר על אוכלוסיות אירופיות, כך שאותם קשרים עלולים לא להופיע באוכלוסיות שונות. בנוסף, המיזופוניה לא אובחנה רפואית בדגימות הנתונים שלהם, אלא דווחה בעצמה, מה שעלול להטות את התוצאות.

עם זאת, למרות המגבלות, המחקר מספק רמזים חשובים לגבי המקום שבו מחקר עתידי יכול להתמקד כדי למצוא את המנגנון הביולוגי מאחורי מיזופוניה. סקר מ-2023 מציע שמיזופוניה נפוצה יותר ממה שחשבו בעבר, מה שהופך מחקרים כמו זה לחיוניים להבנה כיצד התפיסה שלנו של העולם קשורה ליכולת המוח שלנו להתמודד בתוכו.