לורה ספטון (32) היא מנהלת יישום מוצר בחברת mavens by Zynga. במקור היא מלונדון, שם עבדה כמנהלת תיקי לקוחות בסוכנות קריאייטיב ("והיום גרה בתל אביב עם בעלי הישראלי"). לאיה אסנסיו (בת 32) עובדת בתחום משאבי האנוש בחברת Immunai. היא גדלה בברצלונה ("בשכונת גרסיה היפה"), שם עבדה כשותפה עסקית למשאבי אנוש בחברת תעופה. גידו ברטיש (בן 29) הוא ראש תחום וידאו בחברת קלטורה. במקור הוא מבואנוס איירס ("החששות שלי לפני העלייה היו בעיקר מהשפה"), שם עבד כמפיק וידאו בחברת הפקות. מאיר כהן (30),הוא משקיע בקרן גרינפילד פרטנרס, שגדל והתחנך בניו יורק ("הייתה לי ילדות נפלאה ומלאה בחברים, משפחה וספורט").
ארבעתם החליטו לעלות לישראל והשתלבו בהצלחה בתעשיית ההייטק המקומית. הם נאלצו להתמודד עם קשיי שפה והסתגלות, עם הצורך ליצור קשרים חדשים, עם הבירוקרטיה הארץ-ישראלית ועם הישירות הקוצנית של הישראלים.
חוץ מזה, פרצה גם מלחמה נוראית, שטלטלה את עולמם והעמידה במבחן את ההחלטה להשתקע במדינה למודת הסבל והמשוגעת הזאת.
לקראת יום העצמאות, זימנו אותם לרב-שיח על טכנולוגיה, ציונות ותקווה.
מתי ומדוע החלטת לעלות לישראל?
ספטון: "ההחלטה שלי לעלות לישראל הייתה תהליך הדרגתי שנבנה לאורך זמן. בילדותי הגעתי הרבה לישראל לביקור משפחה. כל ביקור הרגיש פחות כמו חופשה ויותר כמו חזרה הביתה. הייתה לי תחושת שייכות עמוקה שלא יכולתי להסביר… בגיל 25 יצאתי לתוכנית מסע בת חמישה חודשים ונכנסתי לעומק החוויה. פגשתי פה את הבירוקרטיה הישראלית הידועה לשמצה, את הישירות של הישראלים, את האתגר שבבניית מעגל חברים חדש ואת הגעגוע למשפחה, אבל למרות הכל היה לי ברור שהשאלה אינה האם אעלה לארץ, אלא מתי".
אסנסיו: "הכרתי את בעלי הישראלי כשכל אחד מאיתנו טייל לבדו בחו"ל והמשכנו בקשר על הקו בין ברצלונה לתל אביב. עם פרוץ מגפת הקורונה התמונה השתנתה וכדי שאוכל להיפגש עם אהובי החלטתי ללמוד בישראל בתוכנית MBA".
ברטיש: "ביקרתי בישראל ב-2019 והתאהבתי בה, בעיקר בתל אביב. ריתק אותי השילוב בין תעשיית ההייטק הפעילה לאורך השבוע לבין הבילוי בים בסופ"ש. ב-2020 לקחתי חלק בתוכנית מסע. התרגשתי מאוד מהמחשבה לבוא לישראל לתקופה קצרה בהתמחות של חצי שנה, במהלכה תכננתי לעבוד קשה ולנסות להשתלב בשוק העבודה".
כהן: "ניו יורק זה מקום מדהים לגדול בו, אבל מגיל צעיר הייתה בי תחושה שהסיפור האישי שלי צריך להיכתב במקום אחר, בישראל. כנכד של ניצולי שואה ששמע את סיפוריהם, ההבנה של חשיבות קיומה של מדינה יהודית הוטמעה בי מגיל צעיר והחלטתי שאחרי התיכון אעלה לארץ, אתגייס לצבא, ואבנה כאן את עתידי. בגיל 18 עשיתי את הצעד, הגעתי לישראל במסגרת תוכנית שמציעה לחיות שנה בישראל, אך מהר מאוד הבנתי שזה המקום שבו אני רוצה להישאר לתמיד".
כמה זמן לקח לך להתאקלם בישראל?
אסנסיו: "גם אחרי ארבע שנים אני עדיין מרגישה שזה קשה. הדבר הכי מאתגר עבורי בישראל הוא חוסר היכולת לתכנן מראש. למדתי לא לצפות יותר מדי, ואם דברים לא קורים כמתוכנן - פשוט להמשיך הלאה".
ספטון: "אחרי כמה חודשים נהדרים, פרצה הקורונה ושינתה הכול. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי עד כמה קשה לחיות במדינה בלי משפחה קרובה וחברים מהילדות. כדי להעסיק את עצמי, הצטרפתי לקבוצת פייסבוק בשם 'קורונה קראש', במטרה למצוא מישהו לבלות איתו את הסגר. אחד מהם הפך ליותר משותף לשיחה וכיום הוא בעלי".
כהן: השירות כחייל בודד לא היה פשוט, אחרי תקופות מאומצות וארוכות של סגירה בבסיס לא חיכה לי בסופ"ש בית מתפקד, אבל זה מעולם לא הרגיש כמו עול, כי בשנים האלה גם בניתי כמה מהקשרים העמוקים ביותר בחיי. אז גם הכרתי את אשתי, שהיא אחותו של אחד החיילים הבודדים שחלק איתי דירה. גם היא, כמוני, הגיעה מניו יורק כדי לבנות חיים בישראל".
ברטיש: "אצלי המעבר היה די חלק, כי יש קווי דמיון בין ישראל לארגנטינה, אבל מצד שני יש גם הבדלים תרבותיים בולטים - למשל בנהיגה, חייבים להיות מאוד זהירים, בכל פינה צצים רוכבי קורקינטים ואופניים חשמליים במהירות מסחררת".
איפה היית כשפרצה המלחמה? איך הרגשת?
כהן: "ב-7 באוקטובר, אחרי ששכן מבוגר במקלט לחש 'זה מרגיש כמו מלחמת יום כיפור', נפלה אצלי ההבנה שהמצב חמור. בצהריים כבר קיבלתי קריאה להתייצב בגזרת הצפון. זה היה קשה מאוד לעזוב את אשתי ובני הקטן מאחור. חשבתי על כך שזו אולי הפעם האחרונה שאוכל לחבק ולנשק אותם, אבל אשתי הביטה בי בחיוך של עידוד בלי מילים ושנינו ידענו בדיוק מה צריך לעשות. העברתי את רוב 250 הימים הבאים בלחימה והגנה על יישובי הצפון מפני חיזבאללה. בתוך כל זה, נולדה לנו בת נוספת, מתוקה ובריאה".
ספטון: "זה קרה פחות משלושה שבועות לפני החתונה שלי. עופר, בן זוגי, היה בטיול רווקים בסיני ואני התעוררתי לקול אזעקות. מתוך סערת רגשות וחרדה החלטנו לדחות את החתונה מאוקטובר למאי, בתקווה שהמלחמה תסתיים. לא דמיינו שהיא תימשך כל כך הרבה זמן ושנמשיך להתפלל תקופה ארוכה על כך לשובם של החטופים. המלחמה עוררה בי חרדה רבה, זו לא הייתה התמונה שדמיינתי כשעליתי".
אסנסיו: "בעלי נקרא מיד ליחידת המילואים שלו, בה הוא משרת כלוחם קרבי. הייתי בהלם, הרגשתי שזה חלום רע שממנו אתעורר עוד רגע. רק כשהוא יצא מהבית במדים, הבנתי מה המשמעות של להיות נשואה לישראלי".
ברטיש: "כשעליתי לישראל ידעתי שיש סיכון. כבר הייתי במקלט פעמים רבות, אבל כשהבנו שבשונה מסבבים קודמים הפעם המצב לא עומד להסתיים בקרוב, אני והחברה שלי החלטנו לטוס זמנית לארגנטינה כדי להרגיע את המשפחה הדואגת. אחרי שחזרתי לישראל שילבתי פעילות התנדבותית דרך קלטורה במסגרת מקום העבודה".
כיצד המלחמה השפיעה עלייך? האם משהו בך השתנה?
ספטון: המלחמה שינתה את הדרך שבה אני רואה את החיים. היא חידדה אצלי את חשיבות ההגנה על מה שיש לנו כאן, ואת העוצמה שיש באחדות. למדתי לא לקחת כמובן מאליו אף אחד מהקרובים אליי. נאלצתי להתמודד עם אתגרים אישיים לא פשוטים, ואני מרגישה שיצאתי מהם מחוזקת יותר. התפיסה שלי כלפי החיים בישראל השתנתה, אני מודעת לכך שהמצב יכול להתדרדר במהירות גם כשהכול נראה רגוע".
אסנסיו: "גיליתי אצלי תכונות שלא ידעתי שהיו שם. המלחמה גרמה לי להתמקד בהווה, להבין מה בשליטתנו ומה לא. אני משתדלת לתת את הכי טוב שלי בכל רגע, ולהתרכז במה שכן אפשר לעשות, לשנות או לתרום".
ברטיש: "הייתה התרגשות אדירה לראות את התמיכה מישראלים ומהקהילות היהודיות ברחבי העולם, אבל במקביל התגברה גם האנטישמיות, היה קשה לעיכול לראות את זה. המלחמה פתחה לי את העיניים לגבי האנטישמיות הסמויה בעולם".
כהן: "במהלך המלחמה חוויתי גל אדיר של אהבה ותמיכה ממשפחתי, מהקהילה, ואפילו מזרים. סמקום העבודה שלי, הצוות בגרינפילד פרטנרס עשה מעל ומעבר כדי לתמוך בי לאורך כל הדרך. כדי לתמוך בחוסן וחיזוק הכלכלה גם הצלחנו לגייס בקרן 400 מיליון דולר בתקופה המאתגרת הזאת - הון זר שיושקע בהייטק הישראלי. המסר ברור מאוד - אנחנו כאן כדי לתמוך ביזמים ישראלים".
האם חשבת בשלב כלשהו לעזוב ולחזור למדינה ממנה באת? מדוע החלטת להישאר?
אסנסיו: "היה עליי המון לחץ לחזור לברצלונה, כל המשפחה והחברים ניסו לשכנע אותי לעזוב, אבל פשוט לא יכולתי. לא יכולתי להשאיר את בעלי כאן לבד במילואים ולחזור - והרגשתי שלהישאר זו הדרך הכי טובה לתמוך בו ובמדינה".
ספטון: "בגלל החרדה שחוויתי, עופר עודד אותי לנסוע ללונדון להתאווררות. בתחילה התנגדתי, אך לבסוף הסכמתי. חשבתי שאהיה שם לסוף שבוע בלבד, אך נשארתי שבועיים ואז עופר התקשר ושאל מתי אני חוזרת. לא היה קל לחזור, אבל ידעתי שאני רוצה להיות איתו".
כהן: "כשאני מסתכל אחורה, אני מלא בהכרת תודה על כך שחיי האישיים, הקריירה שלי והאהבה שלי לישראל שזורים זה בזה - ושכל פרק במסע הזה נכתב במשמעות אמיתית".
לאחרונה יש תחושה שאנשי הייטק רבים שוקלים לעזוב את ישראל - מה המסר שלך אליהם?
ספטון: "כאשר הכרתי את ההורים של עופר, אמא שלו חששה שאקח אותו ללונדון. אחרי 7 באוקטובר, היא דווקא החלה לדבר על לעזוב לחו"ל ואני זו שאמרה שאני לא רוצה לעזוב. אני רוצה שהמדינה תישאר חזקה ואם כולם יעזבו - לא תישאר מדינה. מעבר לכך, מי שחושב שמעבר לחו"ל יפתור את הבעיות, טועה. יש אתגרים בכל מקום, גם יהודים מחוץ לישראל מפחדים. אני מרגישה בטוחה יותר כאן, בין אנשים שחווים את אותם דברים כמוני".
אסנסיו: "בארבע השנים האחרונות עבדתי בשתי חברות הייטק ישראליות, וכיום אני עובדת ב-Immunai שמשתמשת בבינה מלאכותית כדי לפתח ולהתאים תרופות למחלת הסרטן. כל יום אני נפעמת מחדש לראות עד כמה הצוות שלנו מגוון מבחינה תרבותית, ממוקד מטרה ומונע על ידי אהבה למדע ולטכנולוגיה. למדתי כמה חשוב חוסן נפשי, לקום בכל בוקר ולהמשיך להיאבק למען עולם טוב יותר. אני מאמינה שככל שנישאר מאוחדים נהיה חזקים יותר. אפילו בזמן מלחמה, אנחנו מוכיחים לעולם שאפשר להמשיך ולעשות דברים יוצאי דופן".
ברטיש: "תעשיית ההייטק היא אחד ההישגים המרשימים ביותר של ישראל. זה מקור גדול לגאווה יהודית עבורי ואחד הדברים שהקסימו אותי במדינה הזאת. עם זאת, אני לא רואה בעיה שאנשים מחפשים הזדמנויות בחו"ל, הרי כך גם אני הגעתי לפה. לכל מי ששוקל אם לחיות בחו"ל אני אומר: לכו על זה. מגורים במדינה זרה פותחים אופקים בצורה מדהימה".
מה הייתם אומרים להייטקסיטים ממדינות זרות ששוקלים לעלות, אבל חוששים בגלל המצב הביטחוני?
ברטיש: "המצב הביטחוני בישראל נראה מבחוץ הרבה יותר חמור ממה שהוא באמת. גם המשפחה שלי מודאגת כל הזמן, אבל בפועל החיים כאן הרבה יותר רגועים ממה שנראה בחדשות. אני מחכה שהמשפחה שלי תבוא לבקר בחודש יוני הקרוב ותראה בעצמה כמה רגוע כאן".
ספטון: "הייתי אומרת להם: תבואו לראות בעצמכם. כל מי שביקר מאז תחילת המלחמה אמר שהמצב בפועל פחות מפחיד ממה שדמיינו. יש כאן אתגרים אמיתיים, אבל גם עם כל מה שקורה, זו עדיין מדינה מדהימה, מלאה באנשים חמים, עמידים ומעוררי השראה".
אסנסיו: "החששות שלהם לגמרי מובנים. עלייה למדינה חדשה תמיד מאתגרת, ובמיוחד עכשיו, אבל הם צריכים לראות את הלב של האנשים בישראל. מעולם לא ראיתי מדינה עם תחושת קהילה כל כך עמוקה, עם כוח רצון, חוסן וחום אנושי".
האם העתיד שלך נמצא בישראל?
ספטון: אף פעם אל תגידו "לעולם לא", אבל אני לא יכולה לדמיין את העתיד שלי במקום אחר.
אסנסיו: "אני חושבת שהעתיד כל הזמן משתנה, בדיוק כמונו, מה שאני כן יודעת זה שעכשיו אני במקום הנכון. למדתי לחיות יום ביומו, ולוודא שהמעשים שלי תואמים את הערכים שלי ואת האדם שאני רוצה להיות. ישראל וספרד תמיד יהיו בית בשבילי, והמקומות בהם ארצה לבנות את המשפחה שלי".
ברטיש: "זו שאלה קשה שאני מתמודד איתה בחודשים האחרונים. המרחק מהמשפחה נהיה קשה יותר עם השנים, במיוחד כשחושבים על הקמת משפחה משלי. רוב החברים שעלו במקביל אלי כבר חזרו לארצות המוצא, מה שמצמצם את המעגל החברתי. אבל כל עוד שאני שואל את עצמי האם אני עדיין מאושר כאן והתשובה היא כן - אני נשאר".
מה גורם לך להתגאות כשאת חושבת על הישגי ההייטק הישראלי?
ספטון: אני תמיד נפעמת מכך שמדינה קטנה כל כך הצליחה להקים כל כך הרבה חברות גלובליות. בישראל יש את כמות הסטארטאפים הגדולה ביותר בעולם ביחס לאוכלוסייה. אנחנו מובילים בתחומים כמו סייבר, בינה מלאכותית, אגריטק, פינטק וטכנולוגיות בריאות. מה שמייחד את ההייטק הישראלי זה לא רק החדשנות, אלא גם הכישרון, הדחף והנחישות שמאחוריו. הרוח הישראלית בתחום ההייטק אמיצה, חסרת פחד ותמיד שואפת קדימה.
כהן: "הקצב, ההשפעה המעשית והעוצמה של היזמי ההייטק הישראלים שאני פוגש. זה בבירור התחום שבו אני רוצה להמשיך ולהתפתח".
ברטיש: "מדהים איך מדינה קטנה עם אוכלוסייה קטנה כל כך מצליחה לחדש, לייצר עושר וידע ברמה עולמית. הישירות והיעדר היררכיה חונקת הופכים את ההייטק הישראלי לייחודי. כולם כאן בישראל חושבים על המיזם הבא שלהם, אז אין פלא שישראל היא אומת הסטארט-אפ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו