סוד החיל שנעלם: סיפורו של הנשק המדעי של צה"ל במלחמת השחרור

לא רבים זוכרים, אך בשנותיו הראשונות של צה"ל פעל בשורותיו "חיל המדע", או חמ"ד. אף שהיה חיל קטן ודל משאבים, תושיית אנשיו תרמה תרומה מכרעת לניצחון המזהיר במלחמת העצמאות, למול אויב מצויד, מאומן ורב יותר. החיל אמנם פורק בתחילת שנות ה-50, אך יחידותיו הניחו את התשתית לתעשיות הביטחוניות המפוארות של ישראל.

חיל המדע הוקם במתכונתו הראשונית ב-1946, עוד במסגרת ארגון ההגנה, אך התגבש לכדי יחידה מאורגנת יותר עם פרוץ מלחמת העצמאות, תחת חסותו של דוד בן-גוריון, שאחת מסגולות מנהיגותו הייתה אמונתו הניצחת ב"מוח היהודי" וביתרון שהוא מעניק לעם ישראל על פני אויביו.

הזקן הפקיד את המשימה להקמת ופיקוד החיל בידי פרופ' אפרים קציר, לימים נשיאה הרביעי של מדינת ישראל. חיל המדע היה אחד הניסיונות המאורגנים הראשונים לתרגם, הלכה למעשה, את כישוריהם של מדענים וסטודנטים יהודים לעוצמה צבאית ויתרון טכנולוגי על פני האויב. רוח זו מאפיינת את התעצמותו של צה"ל מאז ועד היום.

ואולם, "חיל המדע" עשוי להיות שם מעט מטעה במונחים של היום. בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות חמ"ד הורכב למעשה מתאים של עשרות סטודנטים למדעים באוניברסיטה העברית, בטכניון ובמכון זיו (לימים "מכון ויצמן"), שחולקו לשלוש יחידות: כימיה ("א'"), ביולוגיה ("ב'") וגיאולוגיה/גרעין ("ג'"). משימתם של אותם סטודנטים ומדענים הייתה להפוך נוסחאות, עקרונות ותיאוריות במדע לתחמושת ואמצעי לחימה, ולעשות זאת בלוח זמנים דוחק ובאמצעים דלים, מאחר שבחוץ השתוללה מלחמת קיום.

בבוקר הם שקדו על ספרי הלימוד, ואחר הצהריים עשו ניסויים, ערבבו חומרים ובנו כלי נשק. לא הייתה להם את הפריבילגיה לפתח אמצעי לחימה באופן מבוקר, סדור ובטוח, ורבים מהם נפצעו פציעות קשות במהלך ניסויי שטח מאולתרים.

אך חיל המדע לא היה גוף מחקרי בלבד, אלא גם מבצעי של ממש. מכורח הנסיבות, אנשיו נדרשו פעמים רבות להפעיל בעצמם את האמצעים שהם פיתחו בשדה הקרב, מאחר שליתר החיילים לא הייתה את ההכשרה הנדרשת. כתוצאה מכך, רבים מהם קיפחו את חייהם בפעולות הרואיות.

ב-1951 פורק חמ"ד והפך לאגף מחקר ותכנון (אמ"ת) במשרד הביטחון, וזה התרחב והפך ב-1958 לרפאל, אחת החברות הביטחוניות המתקדמות והמובילות בעולם כיום. יוצאי החיל היוו את ההון האנושי שהקים את התעשיות הביטחוניות ואת הממסד המדעי האזרחי.

המחסור בנשק היה איום קיומי

חיל המדע פעל כאמור במשך כמה שנים בלבד, לכן לא היה מי שישמר ויהדהד לדורות הבאים את מורשתו. תרומתו לניצחון במלחמת העצמאות, ורבים מסיפורי הגבורה של אנשיו, נותרו עלומים. מי שלקח לידיו את משימת ההנצחה, בהפצרתו של קציר, הוא פרופ' אוריאל בכרך מהאוניברסיטה העברית, שהיה ממקימי החיל.

בכרך הוא בן 99 ומתגורר, כאז, בשכונת ימין משה בירושלים, מהמוקדים הראשונים שבהם פרצה המלחמה. ב-2009 יצא לאור ספרו "בכוח הידע", שמעלה על נס את תולדות חיל המדע, ואשר הוגדר על ידי קציר כ"תעודה היסטורית שבה כל פרט בדוק".

בתחילת המלחמה, היה בכרך מפקד כיתת סיירים שהגנה על ישובים בירושלים, אך מאחר שהיה סטודנט לכימיה ופיזיקה בהר הצופים נקרא להצטרף אל חמ"ד. בשיחה עם "ישראל היום", נזכר בכרך בימיו הראשונים של החיל ומתאר את החשש העצום בקרב ההנהגה לנוכח דלות האמצעים שעמדו לרשות הכוחות הישראלים.

"בינואר 1948 נשלחתי אל האוניברסיטה העברית, ביחד עם עוד 20 סטודנטים. אהרון קציר קיבץ אותנו ואמר לנו שבן-גוריון שלח אותו. היו לנו אז 30 אלף אנשים, אבל רק 10 אלף רובים. קציר אמר שאנחנו עם קטן עם משאבים דלים, אבל יש לנו מוח גדול. במשך חודש ימים, בעיצומה של המלחמה, למדנו את רזי תורת הכימיה הצבאית. למדנו מה זה חומר נפץ ומה זה עשן וגז. בבוקר היינו לומדים, ואחרי הצהריים היינו עושים ניסויים. הכול היה בתנאי מחתרת, היו לנו שמות כיסוי. בנינו מפעל לחומרי נפץ ומוקשים בירושלים".

היו לנו אז 30 אלף אנשים, אבל רק 10 אלף רובים... קציר אמר שאנחנו עם קטן עם משאבים דלים, אבל יש לנו מוח גדול - במשך חודש ימים, בעיצומה של המלחמה, למדנו את רזי תורת הכימיה הצבאית

לחיל המדע היו במלחמת העצמאות שתי מטרות עיקריות: להקים תשתיות ייצור של תחמושת ולפתח כלי נשק שיספקו ללוחמים יתרונות טקטיים בשדה הקרב. לפי ההערכות, החיל היה אחראי לייצור של 125 אלף פצצות, מוקשים ומרגמות. זו כמות עצומה במונחי המלחמה ההיא, שסייעה להטות את הכף לטובתנו. לצד זאת, הודות לבקיאותם המדעית, אנשי החיל גם גילו כושר המצאה ותעוזה הנדסית ופיתחו אמצעי חימוש ומערכות נשק, כמו תותחים ללא רתע, מטענים מושהים, מרגמות בגדלים שונים, מטענים חלולים, פצצות תאורה, רימוני יד, ואפילו עגלות נפץ בשלט רחוק ואמצעי ראייה באינפרה-אדום.

יש לציין כי כושר ההמצאה הזה בא לידי ביטוי גם מחוץ לחמ"ד. כך למשל, את "מרגמת הדווידקה", שמילאה תפקיד מכריע בקרב על ירושלים, פיתח מורה ב"מקווה ישראל", דויד לייבוביץ'.

הגרעין של תוכנית הגרעין

פעילותו של חיל המדע הניחה את היסודות למרכיב נוסף בעוצמה של ישראל: תוכנית הגרעין. בתחילת 1949, בדמדומי המלחמה, הוביל חמ"ד יוזמה למיפוי גיאולוגי וגילוי מחצבים בנגב, שאחד מתוצריה היה גילוי אורניום במרבצי הפוספטים. מי שעמד בראש הפעילות היה הפיזיקאי ישראל דוסטרובסקי, לימים מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית ונשיא מכון ויצמן.

בכרך מספר על אחת המשלחות הראשונות שיצאו לאזור, כאשר חלקים מסוימים בנגב עוד היו בשליטת הירדנים והמצרים: "השתתפתי במשלחת שיצאה לנגב בפברואר 49', בהובלת שני גיאולוגים ועוד עשרה בחורים וגם קשרית אחת מחטיבת הנגב. היינו צריכים לחצות מעבר לקווי האויב. התחזנו למשלחת של מהנדסים גרמנים שבאה לבדוק את השטח כדי להקים בו מסילת רכבת. היינו במדבר חודש שלם. היה לנו מונה גייגר שבאמצעותו מצאנו אורניום בפוספטים. אני היחיד מאותה משלחת שעדיין בחיים".

המטען החלול שפרץ את המצודה המצרית

אחד מכלי הנשק הטקטיים החדשניים שפיתחו בחיל המדע בעיצומה של מלחמת העצמאות היה "המטען החלול". מדובר בראש נפץ בעל מבנה פנימי ייחודי, המרכז את כל עוצמת הפיצוץ בנקודה אחת, במטרה לחדור שריון פלדה או קיר בטון עבה. מטען חלול מכיל בתוכו שקע חרוטי, הופכי לראש הנפץ, שבעת הפיצוץ קורס פנימה לתוך נקודה אחת ויוצר סילון של מתכת נוזלית הנע במהירות עצומה, כמו ראש של מקדחה או חץ לוהט שמצליח לבקע את השכבה המשוריינת.

במלחמת העולם השנייה החלו לעשות שימוש במטענים חלולים, בעיקר בטילי נ"ט. זה היה נחשב באותם ימים לחימוש מתקדם, וחייב ידע מדעי ויכולות ייצור. כדי שמטען חלול יפעל כמתוכנן, יש לחשב ולעצב בקפידה את צורתו הגיאומטרית של החרוט הפנימי, להשתמש במתכת רכה, אחידה וטהורה, ולסנכרן בצורה מדויקת את הפיצוץ.

בצה"ל ניסו לכל אורך המלחמה לפתח מטענים חלולים, כאמצעי נגד טנקים ומוצבים מבוצרים, אך בהצלחה חלקית בלבד. אחד השימושים המכריעים במטען חלול במלחמת העצמאות התרחש בכיבוש תחנת המשטרה המבוצרת בכפר הערבי עיראק סווידן (כיום בסמוך לקיבוץ שדה יואב בחבל לכיש). הבריטים הקימו את המבנה בתחילת שנות ה-40, על רקע פרעות הערבים, ועם עזיבתם ב-1948, היא עברה לידי המצרים. היה זה מוצב אסטרטגי, שאפשר למצרים לנתק את הישובים הישראליים בנגב, שחיו חודשים רבים תחת מצור.

ביקשו מאיתנו לעזור ופיתחנו תותח שיכול לירות פגז של 50 קילוגרם עם מטען חלול, שבאמצעותו הצלחנו לפרוץ פתח בחומה

המבנה עצמו היה בנוי בסגנון של "מצודת טגארט" - מבנה חזק במיוחד, שנועד לבלום מתקפות חמושות. הוא היה מוקף בחומת בטון עבה, עם חרכי ירי ומגדלי שמירה שסיפקו שליטה על הסביבה.

כוחות צה"ל ביצעו לא פחות משבעה ניסיונות לכבוש את המצודה, אך לא היה ניתן לפרוץ את מעטה הביצורים באמצעי התחמושת שהיו ברשותם, והם נהדפו פעם אחר פעם וספגו אבדות רבות. לדבריו של בכרך, כאן נכנס לתמונה חיל המדע. "אני השתתפתי בכיבוש עיראק-סווידן ביקשו מאיתנו לעזור ופיתחנו תותח שיכול לירות פגז של 50 קילוגרם עם מטען חלול, שבאמצעותו הצלחנו לפרוץ פתח בחומה".

הפעולה המכריעה התרחשה בנובמבר 48', תוך שימוש בארטילריה כבדה ואפילו להביור. לאחר שהצליחו לפרוץ פנימה, הכוחות המצרים נכנעו מיד. מדובר היה באחד הניצחונות האסטרטגיים החשובים של המלחמה, והיה לו ערך מוראלי רב. "לאחר חתימת הסכם הכניעה, התעלמו מהפעולה של חיל המדע. אני נלחם בשביל לתת להם קרדיט, כי בזכותם נכבשה המצודה. זו היתה פעולה מסוכנת מאוד, אך היא שינתה את כל פני המערכה בנגב", אומר בכרך.