בשנת 2020 לבאיירן מינכן היה הכל. האנזי פליק, שהוקפץ מעמדת עוזר המאמן עם פיטורי ניקו קובאץ', יצר קבוצת כדורגל מושלמת שזכתה בטרבל מפואר עם אליפות, גביע וליגת האלופות – כולל 2:8 בלתי נשכח על ברצלונה ברבע הגמר.
רגעי שיא כאלה מציפים מיד את האמירה שלקבוצות גדולות יש רק יריבה אחת – הן עצמן. במקרה של באיירן, זה בדיוק מה שקרה. בעונה שאחרי הטרבל פליק נכנס לעימות חזיתי עם ההנהלה ובעיקר עם המנהל הספורטיבי חסן סליהמידז'יץ'. הסכסוך בין השניים, בין היתר בנושא הרכש, צף על פני השטח והפך לפומבי. את ההכרעה בין השניים פליק קיבל בשביל המועדון. הוא הבין שלא יוכל להמשיך כך, והחליט לעזוב.
את הבור שנפער לפני ארבע שנים, באיירן לא הצליחה למלא עד היום. הבווארים שברו את שיא ההעברות למאמן כשבאותו הקיץ שילמו לר.ב. לייפציג 25 מיליון יורו על יוליאן נאגלסמן – כוכב עולה בשוק המאמנים ואיש היה יכול להצעיד את באיירן לעשור קדימה. אלא שהדרג שמעל המאמן, זה שלא נלחם על פליק, המשיך לטעות.
רוברט לבנדובסקי מיצה ועבר לברצלונה, ובמקומו באיירן התחכמה והביאה מליברפול את סאדיו מאנה – שחקן כנף אגדי שהפך לפלופ כחלוץ טבעי. התוצאה הייתה עונה עם מספר שערי הליגה הנמוך ביותר בעשור הנוכחי – וכמעט איבוד האליפות. נאגלסמן פוטר באפריל 2023 בהחלטה מעוררת מחלוקת. תחת מחליפו, תומאס טוכל, באיירן התרסקה מול מנצ'סטר סיטי בליגת האלופות ואחרי אותו משחק מאנה תקף פיזית את חברו לקבוצה, לירוי סאנה. האליפות הושגה רק בזכות בעיטה של דורטמונד בדלי במחזור הסיום ובבאיירן הבינו שהיה להם מזל.
דקות ספורות אחרי שריקת הסיום, נודע כי סליהמידז'יץ' והמנכ"ל אוליבר קאן – שתי אגדות באיירן כשחקנים – פוטרו מיידית. את מקומם תפסו כריסטוף פראונד, האיש שהחתים את אוסקר גלוך בזלצבורג, ובהמשך גם מקס אברל. הם ניסו לתקן – מאנה שוחרר ובמקומו הגיע החלוצים הטובים בעולם, הארי קיין – אך גם זה לא ממש עזר.
אשתקד באיירן איבדה את האליפות לראשונה מאז 2012 וסיימה במקום השלישי בלבד – 18 נקודות מתחת ללברקוזן האלופה.אובדן הבכורה המחיש עד כמה המינוי של טוכל היה שגוי במהותו, ואולי גם בתזמון שלו.
הסאגה בשער
אחד הסימפטומים הבולטים ביותר לניהול הליקוי הוא בסאגה המתמשכת בעמדת השוער. מנואל נוייר, אגדת חיה בין הקורות, מעולם לא היה מהטיפוסים שמוותרים על משחקים ומסכימים לשבת בצד. למרות שפרישה מעולם לא באמת הייתה באופק, באיירן הקפידה לבטח את עצמה עם שוערים צעירים שיוכלו להיות היורשים – התנהלות שיש מאחורי הגיון, אך כזו שהתבררה כחסרת תכלית.
אלכסנדר נובל הגיע משאלקה ב-2020, אך בעונה הראשונה, בה נוייר היה אמור לחפוף אותו – הוא ערך ארבע הופעות בלבד והבין שכל עוד נוייר בבאיירן – אין לו סיכוי אמיתי לשחק. הוא יצא להשאלות, הרשים במונאקו ובשטוטגרט, אך בעודו מתקרב לגיל 30, מישהו חושב שהוא באמת יהיה היורש?
ב-2023 הגיע דניאל פרץ אחרי הופעות מצוינות ביורו הצעירות, כולל שני פנדלים שהדף נגד גרמניה. על פניו הישראלי כיום הוא שוער יותר טוב מזה שיצא ממכבי תל אביב לפני שנתיים, נוכח הזכות להתאמן על בסיס יומי במועדון מפואר ועם שוער אגדי, אך בפועל הוא עומד לסגור שנתיים עם כמות חד ספרתית של הופעות.
בקיץ הקרוב הוא כבר בן 25 והחזון שיהיה שוער ראשון בבאיירן לא מתקדם לשום מקום. אם זה לא מספיק, פציעות של נוייר ופרץ במהלך העונה הובילו להחתמתו של יונאס אורביג. השוער בן ה-22 מועדף על פני פרץ וזוכה לדקות כל עוד נוייר עדיין פצוע, אבל בעונה הבאה יגיע תורו להיתקע מאחורי נוייר במקום להשתפשף. אם השוער הוותיק יפרוש ב-2026, מה שלא בטוח יקרה, התרחיש שבאיירן תעדיף לרכוש בעשרות מיליונים שוער מוכח מבחוץ הוא סביר לחלוטין.
בכך תסתיים לה סאגה של שש שנים עם שלושה שוערים שהתבזבזו ואיבדו אלפי דקות משחק בגלל הבטחות שווא והמתנה לא ריאלית. במקום זה, היה אפשר להביא מישהו על תקן סוון אולרייך, שוער לא צעיר וכזה שאין לו תקווה או ציפיות להיות השוער הבכיר ביום שאחרי נוייר.
הבעיה הזו אינו קיימת רק בבאיירן. ריאל מדריד למשל הביאה ב-2018 את טיבו קורטואה בן ה-26 ואנדריי לונין בן ה-19, כאשר האוקראיני סומן כ"יורש". אבל האם באמת צריך לדאוג ליורש כשהשוער שלך בן 26? מתי הוא יירש אותו? בעוד עשור? לונין בילה שנים בהשאלות, ורק הפציעה של השוער הבכיר נתנה לו עונה אחת של הזדמנות ממשית. מדיניות כזו של "יורשים מוקדמים" לא משרתת אף אחד.
המועדון הוא קורבן
אם נחזור לבאיירן, סאגת השוערים היא כאמור רק סימפטום לתופעה כוללת. תשאלו את תומאס מולר, ממנו באיירן החליטה באופן צדדי להיפרד בקיץ אחרי קריירה שלמה במועדון, או תסתכלו על מרכז ההגנה שחסר באיכות ומנהיגות. הבעיה היא לא בין הקורות, אלא במשרדים. כשהצוות המקצועי וההנהלה מתחככים ומתחלפים, וכשההחלטות הן אימפולסיביות – זה מחלחל מלמעלה למטה וגם מועדון כמו באיירן הופך לקורבן של עצמו.
באיירן ככל הנראה תחזיר לעצמה בקרוב את תואר אלופת גרמניה והרבה מהקרדיט צריך ללכת למאמן וינסנט קומפאני - שמינויו נראה כמו צעד בכיוון הנכון. עם זאת, משהו שם נסדק – מדוגמא ומופת לניהול, היא איבדה את אפקט ההפחדה שהשרתה גם על היריבות הגדולות באירופה בעשור הקודם. בזמן שהם סופרים הופעה בודדת בחצי גמר ליגת האלופות מאז אותו טרבל, פליק הפך את ברצלונה למפלצת התקפית ונמצא איתה בחצי הגמר.
בשנות ה-90 באיירן קיבלה את הכינוי "פ.צ. הוליווד", לאור הסערות התקשורתיות והדרמות שהקיפו אותה. כפי שהיא מתנהלת בשנים האחרונות, הכינוי ההוא רלוונטי יותר מאי פעם.
