בתחילת מסיבת העיתונאים אחרי הניצחון בפנדלים על שווייץ אומר מנג'ר אנגליה גארת' סאות'גייט שהנבחרת שלו שיחקה מצויין. אני חייב להודות שהמחשבה הראשונה שחולפת בראש היא "גונב דעת" או "הוזה", והמחשבה השנייה, בזמן מסיבת העיתונאים, היתה בכלל לקרוא על המתרחש בטור דה פראנס.
אבל הנה משהו שיודעים על סאות'גייט רק אם נמצאים בסביבת הנבחרת האנגלית, ולא יודעים אם רק קוראים מה סאות'׳גייט אומר. הוא עונה בפתיחות ובכנות לכל שאלה. הוא כן מעניין, גם אם הוא לא משחק כך ובכלל נראה כמו פקיד בריטי אפור.
אז איך שואלים מנג׳ר באופן פומבי, למה הנבחרת שלו משחקת עלוב? "האם יש מקום במשחקים מהסוג הזה בכלל לחשוב על כדורגל אטרקטיבי? הכדורגל שאתם והצרפתים שיחקתם ביומיים האחרונים לא היה קל לצפיה", אני מנסה. "ראשית, אני מתנצל על כך", אומר המאמן האנגלי, "אבל אלו לא משחקי כדורגל רגילים. אלו אירועים לאומיים עם לחץ עצום על אנשים מאד צעירים.
"הקבוצה שלנו נמצאת תחת לחץ עצום, והשחקנים עומדים בזה יפה. אנחנו מנסים לשלוט. פיל (פודן) שיחק את המשחק הטוב ביותר שלו, היה מאד חופשי. נכון, אנחנו לא מצליחים להבקיע הרבה, אבל שיחקנו מול שלוש קבוצות ששיחקו עם חמישה מאחור".
סאות'גייט ממשיך להסביר שהמגרשים בגרמניה קצת קפיציים וצריך נגיעה נוספת לשלוט בכדור. "ואז אתה מאבד הרבה שטח פנוי", הוא מסביר. ייתכן שילעגו לו גם על התלונה על הדשא הגרמני. לספרדים זה כמובן לא יפריע, אבל כדורגל ספרדי הוא שונה מאנגלי. המסירות קצרות יותר. זה עדיף כשמתמודדים עם התנאים המשתנים בכדורגל טורנירים בינלאומי. בגלל זה לטעמי באמת הכדורגל הספרדי טוב יותר מהאנגלי, אבל זה מצב נתון היסטורית שלא סאות'גייט אחראי לו.
בכל מקרה, אחרי 1:1 ופנדלים הסבר תמיד נשמע כמו תירוץ. כך היה למשל כשהסביר את הקושי של הנבחרת בהנעת כדור בחסרונו של קלווין פיליפס. התגובה הכללית הייתה לעג: "יש לך את ג'וד בלינגהאם והארי קיין, מה אתה מבלבל את המוח על שחקן ספסל שסיטי השאילה לווסטהאם".
אבל מה לעשות, פיליפס קיבל את חינוך הכדורגל שלו ממרסלו ביילסה ופפ גווארדיולה. לקשר אנגלי ממוצע אין מודעות טקטית דומה לשלו. כך גם היה כשהתלונן שהתכניות הטקטיות לקראת בלגיה דלפו לתקשורת. מה לעשות: הוא באמת לא מנג׳ר גדול עם חזון גורף שמכחיד כל יריבה. הוא צריך שהתכניות הטקטיות שלו לא ידלפו.
הטענות התמידיות כלפי נבחרות אנגליה והכדורגל האנגלי כולו היו על סגנון לא התקפי וסוחף ושהאנגלים יהירים. שהם חושבים שהפרמייר ליג זה ה-NBA ומזלזלים בכל מה בחוץ. ובכן זה בדיוק העניין: סאות'גייט איננו יהיר. הכדורגל הספרדי, הכדורגל ההולנדי הכדורגל הגרמני במיטבם יהירים! יהירים באופן חיובי. באים בגישה של "הכדורגל שלנו הכי טוב ואיתו ננצח". סאות׳גייט לא יהיר. לכן הוא נזהר משווייץ ומסלובקיה. וככה זה נראה. לא פעם פחדני.
לשאלה עיתונאית אחרת, על הקלות כביכול בהגרלות, ועל כך שניצחון האיכות הגדול שלו בשלבי נוקאאוט של טורנירים היה על "גרמניה מאוד חלשה" (ביורו הקודם), סאות׳גייט מעיר שבאותה נבחרת גרמנית היו שמונה זוכי ליגת אלופות. לעניין הוא אומר: "זכינו תמיד במקום הראשון בבתים המוקדמים. זה מה שעושות נבחרות שזוכות בדברים - צרפת, גרמניה, ספרד - ואז יש להן דרך נוחה עד לגמר".
הוא עושה כאן משהו שלא ראיתי לפניו בנבחרת האנגלית - אבחנה בין אנגליה "לנבחרות שזוכות בדברים". סאות'גייט מבין שהאנגלים מעולם לא היו שם. הוא מציין שאנגליה מעולם לא שיחקה גמר כלשהו מחוץ לביתה ומעולם לא זכתה ביורו. ושוב, אנחנו במקום בו צניעות נשמעת כמו אליבי להפסד אפשרי.
ההולנדים, יריביו בחצי הגמר, שיחקו ארבעה גמרים. שלושה מהם במונדיאל, מחוץ לביתם. זה לא מפריע לעיתונאים אנגלים לדבר כבר דקות אחרי הניצחון ההולנדי על טורקיה על הולנד "כיריבה אידיאלית". גניבת הדעת האנגלית לא מגיעה מסאות'גייט.
זו לא הפעם הראשונה שאני מסקר את סאות'גייט בטורניר עם לחץ כזה. הוא היה שחקן בנבחרת של מונדיאל 2002 ביפן ובדרום קוריאה, והייתי שם מטעם עיתון "הארץ". גם כשחקן היה אדם נעים הליכות ומתחשב. ליפנים, ביום חם במיוחד, הייתה איזושהי תקלה עם אספקת בקבוקי מים לעיתונות, וסאות'גייט הביא לנו בקבוקי מים מאזור השחקנים.
כן, הוא הציל את חיי העיתונאים שעכשיו קוטלים אותו! אז באמת ראית יהירות בכל עולם הכדורגל האנגלי. התקשורת האנגלית עסקה ב"דור זהב" מדומיין - והנרטיב הלאומי היה שיש להם את הסגל החזק בטורניר. מול דיוויד בקהאם ומייקל אואן, באמת שחקנים ראויים שאין לזלזל בהם, היו לברזילאים "רק" את רונאלדיניו, ריבאלדו, רונאלדו-פנומנו, רוברטו קרלוס וקאפו - ענקים היסטוריים. ההפסד האנגלי 2:1, הגיוני לחלוטין לאור יחסי הכוחות, התקבל כאיזה מחדל מהדהד.
כבר אז סאות'גייט הרבה להשקיע מחשבה בהיבטים ארגוניים של נבחרת לאומית לטורניר שכזה. הוא למשל דיבר איתנו על ההשפעה לטובה של המנג'ר השבדי סוון גוראן אריקסן וצוותו בבחירה נכונה של הטבח. וכך הוא מדבר בגאווה על כל ההליך שהפך את נבחרת אנגליה לנבחרת פנדלים ראויה (ניצחה 3 מ-4 התמודדויות כאלו בקדנציה שלו). את השינוי אפשר לראות מהעבודה עם השוער המחליף דרך המחשבה, כשהארי קיין נפצע, להעלות מחליף (איוון טוני) שהוא הבועט של ברנטפורד. בעבר חיפשו באנגליה מתנדבים לפנדלים בדקה ה-120.
אני נזכר במנג׳ר אנגלי אחר - ג'ון האנט. זה לא מנג'ר כדורגל. הוא מונה להנהיג את משלחת האברסט שמטרתה הייתה להעפיל לראשונה על ההר באביב 1953. זו הייתה משלחת שאסור היה לה להיכשל, כי השווייצרים (קצת אירוני) כבר הצליחו להגיע כמה מאות מטרים לפסגה וכמה משלחות אחרות חיכו להזדמנות בהמשך.
האנט לא היה מטפס נדיר בעצמו. היו מטפסים בריטים גדולים יותר, ביניהם גם כאלו שנספו בדרך למעלה ואולי אף למטה ואיש לא יודע. כל העיסוק שלו היה באספקה. במציאת בלוני חמצן קלים יותר. במשלחת גדולה שתצליח להביא כמה שיותר אספקה כמה שיותר קרוב לפסגה. וכך מטפס מניו זילנד (אדמונד הילארי) ומטפס מנפאל (טנזינג) נורגאי, השלימו את המשימה בתנאים אידיאליים יחסית. איטליה, לדוגמא, כבשה כעבור שנה את ה-K2, הר קשה יותר, עם משלחת קטנטנה של כישרונות-על בתחום.
זוהי אנגליה של סאות'גייט: מתוכננת, יסודית, מנסה לפתור בלוגיסטיקה את מה שעושה הכישרון והחזון במקומות אחרים. אבל חייבים להודות, גם נבחרת שגורמת לך לחשוב על טיפוס הרים בזמן שאתה צופה במשחק כדורגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו