צל בוסטון ולוס אנג'לס מדובר בהילוך אחורי ובשחיקה, בעוד אינדיאנה ואוקלהומה ממשיכות ללחוץ על הדוושה – ובעיקר בהגנה. הת'אנדר והפייסרס נבנו לרוחב ולא לאורך, מתוך הבנה שהעונה ארוכה מדי והפלייאוף שוחק מאוד פיזית.
לכן, פציעה של ג'ייסון טייטום, ג'יילן בראון או לברון ג'יימס עלולה לחרוץ גורלה של קבוצה; אך היעדרות של שיי גילג'וס אלכסנדר או טייריס הליברטון כשלעצמה לא מבטלת את סיכויי קבוצתם לשים 100+ נקודות על הלוח – ולהשאיר את היריבה מתחת לרף הזה.
אני מאמין, במיוחד אחרי סל הניצחון של טייריס הליברטון במשחק הראשון, שנזכה לסדרת גמר NBA משובחת – שישה משחקים לפחות. רמת הכדורסל צפויה להיות הגבוהה ביותר שראינו מאז תחילת העונה, פשוט כי שתי הקבוצות העמוקות ביותר ייפגשו לקרב על התואר.
היתרון של אינדיאנה
הסטטיסטיקה נוטה לטובת הת'אנדר, אך הפייסרס משתפרים ממשחק למשחק – והם הגיעו לגמר בלי תחושת אנדרדוג, אני משוכנע. סביר מאוד שנראה במשחק השני בסדרה (3:00, בלילה שבין ראשון לשני) את ריק קרלייל שולח לסירוגין את נמבהארד, מקונל ונייסמית' ל־48 דקות של לחץ רצוף על שיי.
לא רק שזה ישחק אותו – לשלושתם יש יחד 18 עבירות להפעיל לחץ פיזי כבר מהפתיחה. אם הפייסרס יצליחו לשמור על אינטנסיביות כזו לאורך 48 דקות – הם ינצחו בסדרה, ורק בגלל דבר אחד: הרוטציה העמוקה.
למעשה, יחס הפלוס-מינוס של החמישיות השניות יהיה חשוב בסדרה הזו לא פחות משל הראשונות. הדקות של וויגינס, וואלאס וקארוסו חשובות בדיוק כמו אלה של הולמגרן, וויליאמס והרטנשטיין. אז ברוכים הבאים ל-NBA החדש. העתיד מתחיל רשמית בסדרה הזו, ושמו: עומק.
אוקלהומה סיטי ת'אנדר
אוקלהומה הגיעה לסדרת גמר ה-NBA של 2025 כפייבוריטית גדולה – אחת מ־10 הפייבוריטיות הגדולות אי פעם מבחינת יחסי הימורים. ולא מדובר באיזו הטיה של הסוכנויות כדי להתמודד עם עודף הימורים על אחד הצדדים – זו פשוט הייתה הערכה סבירה של יחסי הכוחות. אחרי המשחק הראשון בסדרה, הבנו שהכל אפשרי.
שיי גילג'ס אלכסנדר, ה־MVP של הליגה, הגיע לסדרה הזו כפייבוריט עצום לזכות בפרס המצטיין של הגמר. לפני פתיחת הסדרה, הוא קיבל יחס של 1 ל־1.17 לזכייה. בחשבון פשוט, זה אומר שיש כ־78% סיכוי שהוא יעשה זאת. כלומר – כל יתר השחקנים מתחלקים ב־22% הנותרים. במשחק הראשון בסדרה, גם 38 נקודות שלו לא הספיקו.
אבל מי אנחנו שניתן לזוטות שכאלה – בטח בעונה שבה אינדיאנה פייסרס מגיעה לגמר – לעצור אותנו מלדמיין שלל תרחישים, כולל כאלה שסוטים מהאחד שכולם צופים? אחרי הכול, הפייסרס פתחו את העונה עם יחס של כ־1 ל־5,000 לזכייה באליפות. למי ששכח – זה אותו היחס שלסטר סיטי קיבלה לפני עונת 2015/2016, שאותה סיימה כאלופה הכי לא סבירה בתולדות הכדורגל בערך.
אז כשהפייסרס מרחק שלושה ניצחונות מהפתעת ענק, הנה ספירה לאחור: חמשת המועמדים המובילים לזכייה ב־MVP של הגמר – ומה כל אחד מהם צריך כדי שהתרחיש שלו יתממש.
צ'ט הולמגרן
מדובר בשחקן השלישי הכי מרכזי באוקלהומה סיטי – שחקן פנים מוביל, שתורם הגנתית עם מספרי חסימות מרשימים ומרווח את ההתקפה עם קליעה מצוינת מעבר לקשת. היציבות שלו (ב־15 מתוך 16 משחקי הפלייאוף קלע בדו-ספרתי העונה, ובחצי מהמקרים – 18 ומעלה) היא קלף שיכול לשחק לטובתו.
ג'יילן וויליאמס
וויליאמס, שהיה גם אול-סטאר העונה לראשונה בקריירה, הוא כבר ניחוש שפוי לגמרי. השאלה היא – איזה וויליאמס נראה בהמשך הסדרה: זה שבשלושה משחקים מול דנבר תפס רצף של 10 מ־43 מהשדה, או זה שמאז קולע 22 למשחק ב־51%?
פסקאל סיאקאם
אמנם הזכייה שלו בפרס "לארי בירד" – מצטיין סדרת גמר המזרח – לא הייתה שערורייתית כמו זו של ג'יילן בראון אשתקד, אבל לא מעטים ציפו שהתואר ילך לטייריס הליברטון. כולל טייריס עצמו – למי שראה את הקטע הוויראלי שבו עשה צעד לפודיום עוד לפני ההכרזה. עם זאת, עם 25 נקודות למשחק מול ניו יורק וניסיון של אלוף בטורונטו – סיאקאם הוא אולי דווקא המועמד הסביר ביותר מבין הפייסרס.
טייריס הליברטון
הליברטון הוא Man on a Mission. במשחק הראשון בסדרה קיבלנו הוכחה חד משמעית לכך. כל הזמן מזלזלים בו. בקיץ – ייבוש על הספסל בנבחרת ארה"ב. בעונה – אפילו לא נבחר לאול-סטאר. וכאמור – סיאקאם לקח לו את פרס המצטיין מול הניקס. אבל אם הוא יתקרב לתצוגת ה־32-12-15 ממשחק 4 מול הניקס לאורך הסדרה הזו (הוא גם נתן 31-4-11 במשחק 1, כולל קאמבק לא הגיוני), יקרו שני דברים:
א. זה יהיה הסיכוי היחיד של הפייסרס לזכות באליפות.
ב.זה יהיה שלו.
אבל נראה שכל דבר מלבד הצטיינות יוצאת דופן – גם זכייה של הפייסרס לא תספיק לו. ככה זה כשאתה תמידית מוערך בחסר.
שיי גילג'ס אלכסנדר
כראוי, אחרי הכול, לשחקן בעונת "ג'ורדן". הנה כמה פעמים קלע מתחת ל־20 נקודות בפלייאוף הזה: 0. וכמה פעמים קלע מעל עד כה 35? חמש.
אמנם היחס שמקבלים עליו מוציא את החשק להמר, אבל קשה להתווכח עם הלוגיקה. במיוחד כשהוא על סף הצטרפות לרשימה מצומצמת של שחקנים שזכו באותה עונה בתואר מלך הסלים, MVP של העונה, אליפות, ו־MVP של הגמר – רשימה שכוללת את כרים עבדול ג'באר (פעם אחת), שאקיל אוניל (פעם), ומייקל ג'ורדן (4 פעמים). סטף קרי פספס את ההישג ב־2016 מול לברון. אתם באמת חושבים שטייריס וסיאקאם הם לברון?
