השמש זורחת במזרח, לפיל יש חדק, כדור הארץ עגול, ואינדיאנה תמיד חוזרת מהפרש 15 בשש הדקות האחרונות של כל משחק פלייאוף. את עובדות החיים הללו אפשר היה לשער שהת׳אנדר יודעים. גם שלוש מארבע זה לא רע, אלא שאת החשובה ביותר הם שכחו. ניו יורק לא שכחה, וגם לא תשכח. גם מילווקי לא. יש דברים ב-NBA שצריך ללמוד בדרך הקשה.
דיסקליימר מובן מאליו: מדובר רק במשחק 1, לאחר עשרה ימים בהם הת׳אנדר לא שיחקו, ובפעם הראשונה שלהם בסדרת גמר - אירוע ספורטיבי ותקשורתי שונה מכל מה שהם פגשו עד כה. זו עדיין הקבוצה הטובה ביותר ב-NBA והמספרים המצטברים שלה היסטוריים, אבל זו לא בהכרח הקבוצה הטובה ביותר בפלייאוף. וממילא סדרות גמר הן פלייאוף קטן בפני עצמו.
אחרי מחצית ראשונה שבה קבעה שיא שלילי למשחק בסדרת גמר עם 19 איבודי כדור, מחצית ראשונה כמעט אפאטית של טייריס הליברטון ומבט מבולבל בעיניים מול הגנת הלחץ של הת׳אנדר, היה נדמה שאוקלהומה תעשה מה שהיא עושה - תזהה את המבוכה והחולשה של היריבה וברבע השלישי תנחית את מהלומת המוות. אבל קבוצה כמו אינדיאנה היא טרם פגשה בפלייאוף.
עם כוח אש התקפי שלא נופל מזה של הת'אנדר, גם אחרי מחצית ראשונה של 47 נקודות), הפייסרס מצאו דרך מול אותה הגננה אתלטית, חכמה ומהירת תגובה, לסיים עם 111 נקודות. זו קבוצה שהעומק שלה (אמרנו שעומק זו מילת המפתח בפלייאוף הזה, נכון?) מאפשר לה לשחק הגנה פיזית וגם לשמור את הראש מעל המים בערב צונן של הליברטון ופסקל סיאקם. אבל יותר מאלה - מה שמיוחד בפייסרס הנוכחיים הוא שהם לא מתפרקים, לא נשברים ולא נותנים לעצמם לאבד את הראש כשנדמה שהמשחק בורח מידיהם.
האופי של החבורה שגיבש ריק קרלייל לקבוצת כדורסל שלמה, הוא היתרון המשמעותי שלה לאורך הפלייאוף הזה. הם מסרבים למות במשחקים בהם קבוצות אחרות מאבדות אמונה כבר בתחילת הרבע הרביעי, בוטחים בשיטה של קרלייל וביכולת של כל שחקן בקבוצה להתעלות התקפית (שלום אובי טופין) והגנתית (שלום בנדיקט מאת׳ורין, עם הגג הכי מרשים עד כה בפלייאוף, על ניסייון הדאנק של ג׳יילן וויליאמס שלוש דקות לסיום) ובעיקר - להמשיך ולהיות ק-ב-ו-צ-ה - גם בליגה שבה האינדיבידואלים נוטים להיות גדולים מרוב הקבוצות שבהן הם מככבים.
הת'אנדר ויתרו על היתרונות שלהם
כמה נקודות מעוררות תמיהה לגבי הת׳אנדר: צ'ט הולמגרן (24) ואיזאיה הרטנשטיין (17) שיחקו ביחד רק 41 דקות, מול קבוצה שהקו הקדמי שלה חלש משמעותית והתקשה מאוד מול קארל אנטוני טאונס, רק לפני כמה ימים. למה הת׳אנדר בחרו לשחק סמול בול (ג׳יילן וויליאמס השני, שחקן של 13 דקות בפלייאוף בממוצע, לא ראה דקת מגרש גם כשמיילס טרנר התחיל להתחמם וכשנמבהארד הגיע לסל כמעט בכל פעם שרצה בכך) מול קבוצה שיתרונה וכוחה העיקרי הוא בהיברידיות של הסגל - אין לדעת. 56 ריבאונדים לפייסרס מול 39 בלבד לת׳אנדר, בבית.
אם תרצו - היתרון בריבאונד לאורך כל המשחק, גם הרבע השני הנורא, הוא זה שהתקזז עם מבול איבודי הכדור. הנחת היסוד צריכה להיות שבמשחק הבא נראה הרבה יותר הולמגרן והרטנשטיין, וכנראה גם הרבה דקות ביחד. אדרבא, בואו נראה את אינדיאנה מנצחת את הת׳אנדר באוקלהומה סיטי בזריקות מבחוץ. 36 נקודות קלעו הפייסרס בצבע של הת׳אנדר. זה נתון שמארק דייגנולט לא יכול להרשות לעצמו פעם נוספת.
עניין תמוה נוסף - להוציא את הרטנשטיין (17) ואלכס קארוסו (24), דייגנולט חילק רק 22 דקות בין שאר שחקני הספסל שלו. אינדיאנה הייתה בשלה עם המספרים הקבועים שלה - טופין עם 19 דקות, מקונל עם 17, מאת׳ורין 16, שפרד ובראיינט עם תשע כל אחד. ובעברית: הרוטציה של הת׳אנדר התקצרה, הספסל הוחבא, והעייפות המצטברת ניכרה בשלוש הדקות האחרונות - בעיקר בהגנה. אני מעריך שגם עניין זה ישתנה במשחק הבא. דייגנולט זקוק לדקות, לנקודות, ובעיקר להגנה ולריבאונדים של ארון וויגינס וג׳יילן וויליאמס השני.
אז נכון, הליברטון היה מגומגם לאורך כל המשחק - בהתקפה - אבל לתת לו להוביל כדור שש שניות לסוף, כשאתה יודע שהוא מר קלאץ׳ (עכשיו כבר במספרים היסטוריים עם 5 סלי ניצחון או שוויון בפלייאוף - שני רק ללברון ג'יימס עם 8 מאז שנת 2000), מבלי ללחוץ עליו לאורך כל המגרש ולצאת אליו לדאבל טים גבוה כדי שייתן למישהו אחר לנצח? ובכן, גם זו החלטה משונה של דייגנולט.
משחק מספר 2 הופך להיות גורלי עבור הת׳אנדר. 2:0 בבית הוא בור שהניקס טבעו בו, ואם הת׳אנדר יודעים עד כמה חזקה אינדיאנה בבית, הם יודעים גם שיהיה מאד קשה לחזור משם עם שני ניצחונות. אז המשחק הקרוב הולך להיות החשוב ביותר בסדרה עבור הת׳אנדר, לפחות עד לחמישי - שם, אני מעריך, הסדרה תעמוד על 2:2.
הפייסרס הוכיחו שהם מייצגים את המזרח בגמר בזכות. הם שיחקו את הכדורסל הכי טוב במזרח בפלייאוף - ובהפרש איכות גדול. וחשוב מכל, מתחילה להצטייר מסביב לראשם הילה שכזאת. הילה ששמורה לקבוצות של גורל, כאלה שהכל מתחבר להן, וגם אלת המזל בעניין, בדיוק בחודשיים הנכונים של השנה. שתי קבוצות כאלה זכורות מעשרים השנים האחרונות: המאבריקס של 2011, עם דירק נוביצקי בחודשיים שנגעו בנצח ועם ריק קרלייל כמאמן, והפיסטונס של בן וואלאס, צ'ונסי בילאפס וריפ המילטון בשנת 2004. עושה רושם שהפייסרס בדרך להצטרף לרשימה הזאת.
ההימור שלי הוא סדרה של 7 משחקים, ובמשחק 7 אלוהים גדול. אבל אם הסדרה תיגמר בשישה או חמישה משחקים, האלופה תהיה אחת המפתיעות ביותר של העשורים האחרונים. והיא לובשת צהוב.
