כמעט כל ענף אולימפי בישראל מכיר את הרגע הזה בלוח השנה. סוף הקיץ, פרסום התמיכות של משרד התרבות והספורט, והמתנה דרוכה להבין אם אפשר להמשיך לנשום גם בשנה הבאה.
רק באוגוסט האחרון פרסם המשרד את היקף התמיכות לשנת 2025, סכום כולל של כ־93 מיליון שקלים, לצד תוספת של יותר מ־43 מיליון שקלים לענפים המוגדרים מועדפים. המספרים נראים מרשימים על הנייר, אך בפועל הם משקפים תלות עמוקה, ולעיתים כמעט מוחלטת, של הספורט האולימפי בתקציב המדינה.
אתם בוחרים: מי הספורטאי הישראלי של 2025? הצביעו כאן!
את התקציב הסופי של כל איגוד ואיגוד ניתן יהיה לדעת רק במחצית הראשונה של 2026, לאחר הגשת הדוחות המבוקרים. ועדיין, מבט לאחור על נתוני השנים האחרונות מבהיר היטב את התמונה: ברוב הענפים, עיקר הפעילות נשען על כסף שמגיע ישירות ממשרד הספורט, קרי מהמדינה.
הדוגמה הבולטת ביותר מגיעה מאחד האיגודים המצליחים ביותר של ישראל בזירה האולימפית. איגוד ההתעמלות, שאיגד תחתיו בפריז לא פחות משתי מדליות אולימפיות, פועל למעשה כקונצרן ספורטיבי הכולל התעמלות אמנותית, מכשירים, טרמפולינה, אקרובטיקה, טמבלינג ואירובי. בשנת 2024 עמד תקציבו על 22,597,184 שקלים. מתוך הסכום הזה, 20,024,701 שקלים הגיעו מתמיכות והקצבות מדינה. במילים אחרות, כמעט 89% מהתקציב.
גם איגוד השחייה, ענף ליבה אולימפי עם מסורת הישגית ארוכת שנים, נשען במידה דומה. לפני שנתיים עמד תקציבו של האיגוד על 14,613,267 שקלים, כאשר 12,072,030 שקלים מהם הגיעו מהמדינה. יותר מ־82%. בענפים כמו ג'ודו ואתלטיקה התמונה מעט מאוזנת יותר, עם תלות של סביב 60% בתקציב המדינה, בעיקר בזכות הצלחה יחסית בגיוס תורמים פרטיים, אבל גם שם מדובר ברוב ברור.
חוסר ודאות
"הבעיה היא לא רק הכסף עצמו, אלא חוסר הוודאות", מספר גורם בכיר בענף אולימפי, "אנחנו לא יודעים בתחילת שנה מה באמת יהיה התקציב הסופי שלנו. קשה לבנות תוכנית לארבע או שמונה שנים ככה. כל שינוי קטן במדיניות או בעדיפויות של המשרד יכול להפוך עונה שלמה לבלתי אפשרית".
אם בענפים הגדולים המצב עוד מאפשר מרחב תמרון מסוים, הרי שבענפים הקטנים התלות במדינה הופכת כמעט מוחלטת. איגוד ההיאבקות, לדוגמה, דיווח על תקציב שנתי של 2,188,394 שקלים, מתוכם 1,866,664 שקלים מהמדינה. יותר מ־85%. איגוד החתירה מציג תמונה דומה: תקציב של 237,941 שקלים בלבד, שכ-84% ממנו מקורו בכספי מדינה.
"בענף קטן אין באמת אלטרנטיבה", אומר גורם נוסף, "אין קהל, אין חשיפה טלוויזיונית, אין ספונסרים גדולים. מי ששם כסף עושה את זה מאהבה נטו. ברגע שהמדינה מקצצת זה לא אומר שניסע פחות לתחרויות. זה אומר שפשוט לא ניסע בכלל".
הקורונה והמלחמה פגעו
מעבר לתלות המבנית, בשנים האחרונות נוספו משברים שהעמיקו את הבעיה. מגפת הקורונה פגעה קשות ביכולת של איגודים לגייס תרומות. חברות צמצמו תקציבי חסויות, ותורמים פרטיים הפנו משאבים לאפיקים אחרים. כשנדמה היה שהמערכת מתחילה להתאושש, הגיעה המלחמה ב־7 באוקטובר ושוב טרפה את הקלפים.
"המלחמה שינתה סדרי עדיפויות אצל כולם", מסביר בכיר בענף נוסף, "גם אנשים שתמיד תרמו לספורט מצאו את עצמם תורמים לשיקום, לביטחון, למשפחות נפגעים. אי אפשר לבוא אליהם בטענות, אבל עבורנו זה חור בתקציב שאין מי שימלא".
המשמעות הישירה של המצב הזה היא פגיעה בתוכניות ארוכות טווח. ספורט אולימפי נבנה במחזורים של שנים. הכשרת מאמן, איתור ספורטאי צעיר, שילוב מדעי ספורט ומעטפת מקצועית, כל אלה דורשים יציבות. כשהתקציב נקבע משנה לשנה, ולעיתים מתפרסם באיחור, התכנון הופך לאלתור מתמשך.
אפשר גם אחרת
לצד כל אלה, יש גם יוצאי דופן שמוכיחים שאפשר אחרת. איגוד הקשתות ואיגוד הרכיבה הצליחו לאורך השנים לצמצם את התלות במדינה לכ־%03 אחוז בלבד. הם עושים זאת באמצעות תרומות פרטיות בהיקף של מאות אלפי שקלים, דמי חבר ומקורות הכנסה נוספים.
עמית שיינר דנדקר, יו"ר איגוד הקשתות, ניסתה להסביר את המורכבות: "יש לנו מקורות תמיכה נוספים, כולל פרויקטים ייעודיים וגיוסי תרומות, ואנחנו משתדלים כמה שפחות להישען על המדינה, פשוט כי זה לא מספיק. יחד עם זאת, אנחנו מודים על כל שקל שמגיע".
לדבריה, הבעיה איננה רק היקף הכסף אלא גם העיתוי: "התקציבים מהמדינה מגיעים לעיתים מאוחר, ממש לקראת סוף השנה, ובמהלך השנה קשה להתנהל כך. אנחנו מנסים לייצר אפיקי הכנסה נוספים, אבל במקביל צריך לשלם על טיסות, תחרויות והכנות מקצועיות. בשנתיים האחרונות ההתנהלות הייתה קשה במיוחד. כמה זמן אפשר למשוך ולא לשלם, למשל, לסוכן הנסיעות? זו הבעיה של כמעט כל איגוד קטן".
שיינר דנדקר מדגישה כי ההתנהלות הופכת זהירה ושמרנית במיוחד: "אנחנו מצמצמים יציאות לתחרויות ונאלצים לבקש מההורים להשתתף בעלויות. זה פתרון מורכב ולא אידיאלי, אבל לפעמים אין ברירה".
שינוי מסוכן
"החולשה הגדולה והמסוכנת של הספורט בישראל היא חוסר היכולת שלו לייצר הכנסות עצמיות, בעיקר ברמת האיגודים", מסביר ד"ר עמיחי אלפרוביץ מהמרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.
"ההישענות על תקצוב המדינה היא בעייתית מאוד, בעיקר אחרי התיקון לחוק הספורט ב־2018 שלמעשה הלאים את רווחי המועצה להסדר הימורים", הוא הוסיף, "השינוי הזה מסוכן מאוד לעצמאותו של הספורט באופן כללי, שכן חלוקת הרווחים תלויה מאז התיקון בפוליטיקאים שמחליטים על תקציב המדינה בכסף שמקורו ממהמרי הטוטו והווינר ולא של המדינה.
"ברור שזה נוח להישען על ההקצבות שמגיעות מהמדינה, אבל זה מייצר סטגנציה של איגודי הספורט, שלמעשה פועלת באופן הפוך לדרישות של האיגודים מהספורטאים שלהם. מצופה מהספורטאים לעשות הכל למען ההישג – להשקיע, להתמיד, לפרוץ קדימה. לעומת זה ראשי האיגודים עושים ההיפך, ולא מייצרים באופן עצמאי כסף. הם בעצם דורכים במקום או אפילו הולכים לאחור במקרים שבהם ההקצבה יורדת".
בתוך התמונה הזו חשוב להזכיר גם את ענפי הכדור הגדולים. הכדורגל והכדורסל פועלים בתקציבים של מאות מיליוני שקלים בשנה ומקבלים גם הם תמיכה משמעותית מהמדינה, כ־37 מיליון שקלים בשנה הנוכחית. אולם בניגוד לענפים האולימפיים, יש להם מנועי הכנסה מגוונים: זכויות שידור, חסויות, כרטיסים, והשתתפות במפעלים בינלאומיים.
כך למשל, התאחדות הכדורגל בישראל עמדה ב־2024 על תקציב של 138,191,000 שקלים, כאשר תמיכת המדינה היוותה 22.3 אחוזים בלבד. בנוסף, 48.8 מיליון שקלים הגיעו מהקצבות ותמיכות חיצוניות של פיפ"א ואופ"א. זהו פער מבני שממחיש עד כמה הספורט האולימפי נותר חשוף.
בסופו של דבר, שאלת התלות במדינה איננה רק תקציבית, אלא אסטרטגית. כל עוד רוב הענפים נשענים כמעט לחלוטין על משרד הספורט, כוח המיקוח שלהם מוגבל, היכולת לחלום מוגבלת, והסיכון לקריסה תמיד נמצא ברקע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
