כמדי שנה נערך בי"ז בכסלו יום ההוקרה הממלכתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה - יום שבו מעניקים את הכבוד הראוי ומכירים תודה לאלו שהקריבו את גופם עבור מדינת ישראל לאורך השנים. לצערנו, מאז 7 באוקטובר הרשימה התארכה בקצב מסחרר.
שניים מאלו שנפגעו הם חנניה בן שמעון ובנימין שטיינברג. הם נפצעו בשני אירועים שונים לגמרי, אך יש להם מכנה משותף - את נקודת האור בשיקום הם מצאו בכדורסל, וכיום שניהם משחקים בקבוצת כיסאות הגלגלים של בית הלוחם ירושלים.
חנניה נפצע בפברואר 2024 בפיגוע במחסום א-זעיים בכביש 1 ליד מעלה אדומים, שבו היו 13 פצועים והרוג אחד - חודשיים לאחר שסיים ארבעה חודשים בעזה כלוחם שריון. "הייתי עם אמא שלי ברכב ולפתע יצאו מחבלים שני רכבים לפנינו והתחילו לירות", מספר חנניה ל"ישראל היום".
"הספורט שיקם אותי נפשית"
"יצאתי מהרכב והתחלתי איתם קרב יריות - למזלי ניצחתי בקרב, אבל נפגעתי ברגל ובבטן. ירו בי מטווח אפס, ולמזלי הכדור עשה את דרכו לאגן ולא לאיבר פנימי. התחלתי שיקום אגרסיבי כדי ללמוד ללכת מחדש ולשקם את הרגל. הייתי סיעודי במשך כמה חודשים, לאט לאט חזרתי ללכת והשתחררתי אחרי חצי שנה".
למרות זאת, השחרור מהשיקום הוא ממש לא הסוף עבור הפצועים, אלא רק ההתחלה: "הייתי צריך לבנות את החיים שלי מחדש, יצאתי לעולם בלי כלום ונכנסתי בגלל זה לדיכאון מסוים".
דווקא בנקודה הכי חשוכה שלו, הכדורסל הרים אותו: "בשיקום חלמתי על כדורסל. ברגע שיכולתי הצטרפתי לקבוצה והחלתי את העונה הראשונה שלי בכדורסל נכים. הספורט הזה בשבילי הוא שגרה יומיומית. בית הלוחם והכדורסל נתנו לי את האחווה הזו של אנשים שמבינים אותי, יודעים מה חוויתי. הפכנו לקהילה קטנה משלנו".
"הספורט שיקם אותי נפשית לחלוטין. בפגרת הקיץ בלי הכדורסל הרגשתי את ההידרדרות במצב הרוח שלי וברמה הנפשית. זה אירוע חברתי, תחרותי, קהילתי, ובעיקר תרפיה לנפש - אתה יכול להוציא את האגרסיות ואת כל מה שספורט מביא איתו. כששכבתי במשך כמה חודשים במיטה ולא יכולתי לזוז, זה כל מה שרציתי".
"התאהבתי בענף"
אותה תחושה חווה גם בנימין שטיינברג בן ה-24 שלומד בישיבת הסדר באור עציון ומשרת בגדוד 931 של הנח"ל. לקראת סוף השירות שלו פרצה המלחמה, והגדוד שלו החל בתמרון עצים. בינואר 2024, במהלך תזוזה של הכוח, הם נכנסו למארב צליפה שבו בנימין נפצע קשה לאחר שנפגע באגן ופונה בפינוי מוסק.
לאחר שיקום ארוך, וכשהוא סובל מפציעה בבטן ושיתוק ברגל ימין, הוא עבר לשיקום יום, שאליו הגיע שלוש פעמים בשבוע. "בשלב מסוים רופאת השיקום התקשרה ואמרה לי 'מזל טוב, רשמתי אותך לערב חשיפה של קבוצת הכדורסל בבית הלוחם', ושם הכל התחיל", סיפר בנימין ל"ישראל היום".
"בהתחלה היינו קבוצה של צעירים מהמלחמה, לימדו אותנו ברמה הכי בסיסית איך לכדרר ולנוע עם הכיסא במקביל. עם הזמן זאת הפכה להיות המסגרת הקבועה שלי בשבוע - אימונים, משחקים, משפחה שעוטפת ונותנת קביעות בתוך השגרה הקשה בבתי החולים. התאהבתי בענף.
"היתה תקופה שחזרתי לאשפוז כל יום לכמה שעות, ובשבילי מקום המפלט הזה היה לצאת מבית החולים לאימון. הייתי נוסע המון שעות רק כדי להתאמן ולמצוא את השקט - דווקא במקום הכי רועש, מגרש הכדורסל. זה המקום למצוא את השפיות בין האשפוזים ובמצב הרפואי הקשה".
"ספורט הנכים יגיע לגבהים מטורפים"
מלבד העובדה שהוא מספק מסגרת עבור הפצועים ומרפא אותם נפשית, כדורסל הנכים הוא ספורט מקצועני לכל דבר והשאיפות גבוהות במיוחד. "אני חולם לייצג את נבחרת ישראל", מספר חנניה. "ההורים אמרו שהם רוצים לראות אותי במשחקים הפראלימפיים בארצות הברית. זה אולי ייקח יותר זמן, אבל אני מאמין בעצמי וחושב שאצליח להגיע לשם בעתיד". גם בנימין שיתף בכנות: "כרגע החלום הוא באמת להגיע להחלמה מלאה, אבל בסוף זה עולם שלם שנחשפתי אליו, והשמיים הם הגבול".
לסיום, חנניה דיבר על הפוטנציאל של הספורט הפראלימפי בישראל: "פותחים הרבה קבוצות לצעירים החדשים שהצטרפו במלחמה הזאת, כי לצערנו יש הרבה. אם המדינה באמת תשקיע יותר במתקנים, ספורט הנכים יגיע לגבהים בינלאומיים מטורפים".
