עד לפני כמה שנים, דניז חזניוק נחשבה לדבר הבא של הטניס הישראלי. היא זכתה באליפויות נוער, ייצגה את ישראל בגביע הפדרציה, הייתה פעמיים אלופת הארץ לבוגרים (2016 ו-2018), וטיפסה במעלה הדירוגים הבינלאומיים. בשיאה דורגה במקום ה-200 בעולם - הישג מרשים במונחים ישראליים, במיוחד עבור ספורטאית שצמחה כמעט בלי גב כלכלי או מערכת תומכת מאחוריה.
חמש שנים עברו מאז שפרשה ודניז חזניוק כבר לא חזניוק - היום היא דניז חזן, בת 31, גרה לבדה במיאמי, עם תואר שני, דוקטורט בדרך וחיים חדשים לגמרי. אבל למרות המרחק מהטניס, הלהבה הפנימית לא דעכה. להפך - היא מצאה את דרכה חזרה לספורט, רק הפעם דרך ענף מפתיע בשם פיקלבול, שבו היא מתחרה ברצינות מלאה ואף חזרה לאחרונה לייצג את ישראל על הבמה הבינלאומית, כשהשתתפה באליפות העולם.
"אני גאה בדרך שעברתי ובמסלול שעשיתי" מודה חזן בראיון מיוחד ל'ישראל היום". "היו הרבה דברים שלא היו בשליטתי, במיוחד בתקופת הקורונה, ויש מצב שאם היא לא הייתה מגיעה - לא הייתי מפסיקה לשחק. זה היה ממש אפקט הפרפר. אני לא יודעת איפה הייתי היום אם לא הקורונה וכל מה שקרה בעקבותיה.
"עכשיו אני מאוד שמחה על איך שהדברים הסתדרו. החוויה שלי באוניברסיטה הייתה מדהימה - זכיתי בהכול: אני בהיכל התהילה, נבחרתי לסטודנטית של השנה, כל מה שאפשר לנצח - ניצחתי. הבאתי כבוד גדול לאוניברסיטה, ואני גאה בדרך שעשיתי כספורטאית, ובאופן שבו ייצגתי את המדינה. זה גם פתח לי פרק ב' חדש לאחרונה בספורט - הזדמנות להציג את המדינה בצורה אחרת".
איך נראים החיים שלך במיאמי?
"חיים טובים. אני לומדת, מתאמנת, ומנסה לשלב בין שני העולמות. יש לי הרבה חברים מהטניס שעברו לפיקלבול כמו ג’יני בושאר או ג’ק סוק. זה מרגיש שאני חלק מקהילה חדשה, אפילו תרבות שעדיין לא קיימת בארץ. סוג של להיות בחזית של משהו מתפתח".
מה גרם לך לשנות את שם המשפחה לחזן?
"שם המשפחה המקורי שלי הוא חזן. חזניוק זה בעצם השם שעבר עיבוד - ניסו לטשטש את המקור ולהוסיף סיומת אוקראינית. כשגיליתי את זה, הרגשתי שזה חשוב לי להחזיר את המשפחה לשורשים, אז שיניתי לשם המקורי".
איזה תגובות קיבלת על כל השינויים האלה?
"התגובות היו מעורבות. חלק הופתעו שעברתי לגור בחו"ל, שחזרתי ללמוד, שפרשתי בגיל יחסית צעיר (26). אחרים שאלו למה עזבתי את הטניס, כי שחקניות שהיו איתי באותה רמה כן פרצו והצליחו. אני חושבת שלכל דבר יש סיבה - אולי לא כולם מבינים, אבל בשבילי זה היה הצעד הכי נכון. וזה גם נתן לי הזדמנות להיכנס שוב לעולם הספורט, אבל בצורה אחרת".
באיזה שלב הבנת שאת סוגרת פרק אחד ופותחת חדש?
"ברגע שהחלטתי ללכת ללמוד באוניברסיטה, הבנתי שכנראה לא אחזור לשחק בצורה מקצועית. זה היה שינוי דרמטי, כי כל החיים שיחקתי בשביל עצמי, משהו מאוד אינדיבידואלי. פתאום מצאתי את עצמי משחקת בשביל קבוצה. זה פתח לי את העיניים להרבה חוויות חדשות. להיות כל הזמן עם קבוצה, עם אנשים, לא להיות מבודדת כמו בקריירה האישית שלי. זה לקח אותי למקומות חדשים - בלימודים, בקריירה, וגם בספורט".
ואיך הייתה ההסתגלות לחיים בארה״ב?
"יש פה קהילה יהודית וישראלית מדהימה שעוזרת לי, אני מרגישה בבית, אבל זה לא הבית האמיתי. ארה״ב היא מקום אחר - יותר חומרני, הכול גדול. יש לזה יתרונות, אבל גם חסרונות.
"הבית שלי תמיד יהיה בישראל - שם המשפחה, החברים, האנשים שאני אוהבת. כאן יש לי מעטפת מקצועית מדהימה, אבל מבחינת נשמה - קשה לי. אני מגיעה לארץ ומרגישה שזה המקום שלי. לפעמים אני שואלת את עצמי אם זה שווה את המרחק ואני חושבת שכן, אבל זה לא פשוט.אני כבר גרה פה חמש שנים, ועדיין קוראת לזה בית שני. אני מבקרת בארץ כמה שאפשר כדי למלא את החסר".
"עצוב לי על הטניס הישראלי"
כשחזניוק עלתה לבמה, היא הייתה חלק ממה שנחשב אז לדור הזהב של טניס הנשים הישראלי. זו הייתה תקופה שבה שחר פאר רשמה הישגים חסרי תקדים בעולם, יוליה גלושקו פרצה לטופ 100, ולרגע היה נדמה שטניס הנשים בארץ נמצא בשיאו. מגרשי הטניס התמלאו בילדות שחולמות ללכת בעקבותיהן, והאמונה שאפשר להגיע רחוק נראתה אמיתית מתמיד.
אבל השנים חלפו, וההמשכיות לא הגיעה. אחרי שפאר וגלושקו פרשו, נותר חלל שקשה היה למלא. המערכת לא הצליחה לבנות תשתית שתשמר את ההצלחה, התמיכה הציבורית והתקשורתית דעכה, והענף חזר להיות שולי במפת הספורט הישראלית. חזניוק הייתה מהבודדות שניסו לשמור את הדגל גבוה, לטייל בין תחרויות ברחבי העולם כמעט לבד, ולהחזיק את החלום בחיים. במובן מסוים, היא הייתה האחרונה שנשארה מהדור ההוא - עד שגם היא הבינה שהדרך הזו כבר אינה אפשרית באותה צורה.
איך את רואה היום את מצב הטניס בישראל?
"עצוב. זה מאוד כואב לי. אמא שלי עדיין עמוק בתחום - גם בטניס, גם בפאדל ובפיקלבול והיא מנהלת את חברת מחבטי הספורט הגדולה בארץ. אני רואה מצד אחד ילדים עם רצון ופוטנציאל, ומצד שני - אין מעטפת, אין תמיכה. לכן גם אין מי שייצג אותנו באמת.
"יש לנו מזל שיש את לינה גלושקו שמייצגת, אבל חוץ ממנה אין כמעט אף אחת, לא בנשים ולא בגברים. זה מצב קשה מאוד. אני חושבת שאם אשחק היום באליפות ישראל, למרות שאני כבר לא מתאמנת באופן מקצועי, אני יכולה לנצח, וזה עצוב. זה רק מראה על הרמה בארץ, שהיא בשפל".
למה הגענו למצב הזה?
"יש הרבה סיבות. הייתה לנו תקופה של "גולדן אייג'" – גביע דיוויס, שחר פאר, דודי סלע, ספורטאים מצליחים ואז באה הנפילה. לא ידעו איך לבנות דור המשך. אני הייתי בין האחרונות מהדור הזה שנתנו תוצאות משמעותיות, ואחרינו - כמעט כלום. לא מזמן שמעתי על ילדה מאוד מוכשרת שעברה לשחק בצרפת ואני חושבת שהיא עשתה נכון. יש שם תנאים, כרטיסים לגרנד סלאם, תמיכה. מה בישראל?".
את חושבת שספורטאים בישראל מקבלים מספיק כבוד?
"לא. המערכות לא נותנות את המעטפת הנכונה. גם אחרי הישגים מדהימים באולימפיאדה ביחס למדינה שלנו - לא שומעים על הספורטאים האלה. אין מספיק קמפיינים, אין מספיק הזדמנויות להתפרנס בכבוד.
"יש תחרות קשה מול דוגמנים, כוכבי ריאליטי, מי יקבל את הקמפיין, מי יופיע בפרסומת. ובסוף, ספורטאים נדחקים הצידה. אבל הבעיה עמוקה יותר: אין פה תרבות ספורט, אין הבנה, אין תקציב. תקציב הספורט הוא אפסי, פחות מאחוז מתקציב המדינה .אפשר להגיד שזה נכון גם בתחומים אחרים: חינוך, רווחה וזה נכון, אבל בספורט זה מורגש במיוחד. אנשים פשוט לא מבינים מה זה להיות ספורטאי מקצועי, כמה השקעה זה דורש. אין מודעות".
ובכל זאת, יש גם צדדים אופטימיים?
"כן. מבחינה חברתית יש עלייה גדולה - יותר מודעות, יותר אנשים שמשחקים, יותר רצון לשמור על אורח חיים בריא. פאדל, למשל, מתפוצץ עכשיו. מבחינה חברתית אנחנו במקום הרבה יותר טוב. אבל מבחינה מקצועית אנחנו בירידה, כי אין מספיק אנשים שמבינים בספורט, אין מערכת שמכשירה מאמנים ברמה גבוהה באמת".
את כועסת על איך שהתייחסו אלייך במהלך הקריירה?
"אני לא כועסת. אני מאוכזבת. היו טעויות בדרך - גם שלי וגם של אחרים ואיך שהדברים התגלגלו זה פשוט כאב. ניסיתי לעורר שינוי, לדבר, להזהיר שהטניס נופל, אבל זה לא עניין אף אחד. זה אפילו פגע בי. וזה הכי כאב לי, כי כל מה שעשיתי בא ממקום טהור, לרצות שהטניס הישראלי יצליח, שהמדינה תצליח. ידעתי שאם הספורט שלי יצליח - גם אני אצליח. היום אני פשוט מאוכזבת שזה לא קרה ככה. אני לא שומרת טינה, לא כועסת, אבל כן רציתי שזה ייגמר אחרת".
"פיקלבול? קריירה שנייה"
הכותרות במיאמי אולי עוד לא מכירות אותה בשם החדש, אבל בעולם הפיקלבול - הענף הצומח ביותר בארצות הברית, חזן כבר מתחילה לסמן את עצמה ככוכבת עולה. "נכנסתי לזה במקרה,” היא מספרת. "חבר שלי מהארץ, אמיר רוקח, הודיע לי שהוא פתח את המגרשים הראשונים ברעננה. אמר לי: “בואי, תשחקי קצת”. בסוף נרשמתי לאליפות ישראל הראשונה בדצמבר, לגמרי בשביל הכיף. זכיתי ביחידים והפסדתי רק בגמר הזוגות המעורבים".
מאז היא מתאמנת כמעט מדי יום, השתתפה בטורנירים אזוריים וזכתה באליפות מקומית ולאחרונה הייתה חלק מנבחרת ישראל שהשתתפה באליפות העולם בפורט לודרדייל, פלורידה, ובה לקחו חלק יותר מ־3,500 שחקנים מ־68 מדינות מרחבי העולם.
"התחלתי להתאמן ברצינות, השתתפתי בעוד תחרויות, ניצחתי שתיים מהן, ואז גם באליפות העולם. הגעתי לרבע הגמר ביחידים מול שחקנית מיפן שהיא בטופ 50 באסיה, הפסדתי 16:14 וזה נתן לי פרספקטיבה עד כמה אני יכולה להגיע רחוק".
"הפיקלבול זה לא תחביב בשבילי. זה הקריירה השנייה שלי", היא אומרת בביטחון. "אני רואה בזה את הדרך שלי לחזור לבמה המקצוענית, לייצג את ישראל שוב, אולי אפילו להביא מדליה בעתיד באליפות העולם".
את רואה את עצמך מגיעה רחוק בענף הזה?
"בהחלט. אני מתאמנת קשה, בדיוק כמו שהתאמנתי בטניס. יש לי כבר קשרים עם מאמנים, עם האיגוד הישראלי, עם אמיר והאנשים שמקדמים את הענף בארץ. אני מאמינה שבקרוב נשמע הרבה יותר על פיקלבול ישראלי, ואני רוצה להיות מהראשונות שמייצגות אותנו ברמה בינלאומית. הלוואי שאצליח, והלוואי שפסגת הקריירה שלי תבוא דווקא מהפיקלבול. אני רוצה לייצג את המדינה גם בענף הזה, ואני באמת מאמינה שאליפות העולם הקרובה תסלול לנו דרך חדשה, עם ציפיות הרבה יותר גבוהות לשנה הבאה".
איך זה שוב ללבוש את מדי הנבחרת?
"זה נותן המון תחושות טובות. לשחק שוב, ללבוש מדים, להזיע - קשה לתאר במילים כמה זה מרגש. אני חושבת שזה משהו שכל ספורטאי לשעבר מתגעגע אליו ואני מצאתי את הדרך שלי לחזור לזה. זה פשוט וואו".
אז מה סוד הקסם של הענף הזה?
"הנגישות. אפשר לשחק בכל גיל ובכל רמה. אני רואה אנשים בני שמונים משחקים לצד ספורטאים מקצועיים. כשאתה לוקח את זה ברצינות זה ספורט קשה מאוד. אני יוצאת מהמשחקים מותשת ומזיעה. משחקים קצרים, אינטנסיביים, הרבה יותר קצביים מטניס, ולכן גם יותר מהנים לצפייה. לא סתם זה מתפוצץ בארה״ב ואני בטוחה שזה יגיע גם לארץ".
את רואה את עצמך בעתיד מעבירה את הידע שלך הלאה?
"מאוד. זה יהיה מבחינתי סגירת מעגל. אני לא בטוחה אם זה יהיה על המגרש, כמאמנת, או אולי ברמה ניהולית או חינוכית - אבל כן, אני רוצה להיות שם. יש לי המון ידע וניסיון, ואני מרגישה חובה לתרום חזרה למערכת, לבנות משהו טוב יותר. אני רואה כמה חסר דור חדש של מובילים, ואני רוצה לעזור להקים אותו. אולי דרך הפיקלבול, אולי דרך הטניס - לא משנה איך, העיקר שזה יהיה משמעותי".
איך היית רוצה שיזכרו אותך?
"פשוט כדניז שאוהבת ספורט. זה מי שאני. לא משנה באיזה ענף, באיזה שלב של החיים - תמיד אשחק, תמיד אתחרה, תמיד אנסה להשתפר. אני רוצה שהמעשים שלי ידברו חזק מהמילים שלי. שיזכרו אותי כמי שנתנה הכול, תמיד, בלי חצי עבודה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו