רק לפני שנה הוא עוד היה שם כמעט לא מוכר גם לעכברי הג'ודו המקומיים, נער שקט וביישן עם מבט נחוש וחלום גדול. בשבוע שעבר, בגיל 17 ו-11 חודשים בלבד, יצחק אשפיז עשה היסטוריה והפך לשם החם ביותר בענף. עם הזכייה המדהימה במדליית הזהב בגראנד פרי לימה שבפרו, הוא לא רק רשם את אחת ההפתעות הגדולות של השנה, אלא גם הפך לג'ודוקא הישראלי הצעיר ביותר אי פעם שזוכה במדליה בסבב הבוגרים.
המסע שלו למזרן החל הרבה לפני התהילה. כשהיה בן ארבע בלבד, אשפיז נרשם לקאנטרי בראשון לציון. בדרך לשם, הוא עבר מדי יום ליד מקלט שכונתי קטן שעליו התנוסס שלט: "ג'ודו". מתוך סקרנות, הציץ פנימה וראה ילדים לבושים חליפות לבנות מתאמנים בנפילות, באחיזות ובקידות. באותו רגע החליט לנסות בעצמו ומאז, מה שנראה אז כהחלטה של רגע, הפך לבחירה של חיים.
אשפיז הגיע לטורניר בפרו כאנדרדוג מוחלט. הוא דורג במקום ה-387 בעולם והוגרל מול יריבים מבוגרים ומנוסים ממנו בשנים ובתארים. אבל דווקא תחת הלחץ הזה הציג הצעיר הישראלי יכולת מרשימה במיוחד - שילוב של קור רוח, חוכמה טקטית ותעוזה של מי שלא מפחד לחלום בגדול.
כמה ימים לאחר מכן הגיע גם האישור הרשמי לגודל ההישג: בדירוג העולמי החדש שפורסם השבוע, קפץ אשפיז לא פחות מ-333 מקומות הישר למקום ה-54 בעולם בקטגוריית המשקל עד 60 ק"ג. זינוק מסחרר כזה כמעט ואינו נראה בענף, ובוודאי לא אצל ספורטאי שעדיין לא מלאו לו 18.
כעת, כששמו כבר נרשם בהישגים העולמיים, ברור שישראל קיבלה כוכב חדש. בענף שבו כל מדליה היא תוצר של שנים של השקעה, יצחק אשפיז הוכיח שאפשר גם אחרת - עם לב גדול, נחישות בלתי נגמרת ותחושת שליחות שמזכירה לכולם למה התאהבנו בספורט הזה מלכתחילה.
"שם אני רוצה להיות"
"אני זוכר שמאז שהתחלתי להתחרות וראיתי שאני באמת מצליח, משהו בי השתנה". מספר אשפיז בגילוי לב ל"ישראל היום", בראיון ראשון בקריירה הצעירה שלו. "פתאום הבנתי שזה לא רק תחביב, שזה משהו שאני רוצה לקחת רחוק. הייתי ילד קטן, עוד לא הבנתי כל כך מה אני רוצה וגם ניסיתי עוד כמה ענפים, וכבר אז כשהייתי עולה על המזרן, היה בי ביטחון. הרגשתי שזה המקום שלי, ששם אני רוצה להיות".
מי האדם שהכי האמין בך ותמך בך בדרך?
"בלי ספק אבא שלי, אריק. הוא היה איתי בכל שלב, מהתחרויות הראשונות ועד היום. הוא ארגן ומימן את הטיסות, דאג שאהיה מרוכז רק בג'ודו ותמך בי רגשית לאורך כל הדרך. התמיכה מהבית זה הדבר הכי חשוב. בלי זה קשה מאוד להצליח בספורט תחרותי".
איך שגרת האימונים שלך נראית היום לעומת כשהיית ילד?
"היום הכל הרבה יותר אינטנסיבי ומקצועי. אני מתאמן במכון וינגייט עם הצוות של הנבחרת והמאמן שלי עידו רומי. מעל כולם יש את המאמן שני הרשקו שיודע לתת את העצות הנכונות, אבל גם לצידו יש את גולן פולק שמלווה אותי בשנתיים האחרונות, עידו בר שעזר לי בתחרויות האחרונות ועוד צוות גדול. יש אימוני טכניקה, קרבות, כוח, כושר, הכל מתוכנן ומותאם אישית. כשהייתי ילד, זה היה הרבה יותר פשוט - באתי אחרי בית הספר לאימון במועדון, בשביל הכיף. היום זה מקצוע, זו דרך חיים".
באת ממשפחה ספורטיבית?
"לא, אני הראשון במשפחה שפרץ בתחום הזה. אף אחד לא היה ספורטאי תחרותי לפניי, אז הדרך הייתה חדשה לכולנו".
הזכרת שניסית ענפים אחרים לפני שהתמקדת בג'ודו, כמו מה?
"כן, הייתי בקראטה, כדורגל וקפוארה, אבל אף אחד מהם לא באמת תפס אותי. בג'ודו הרגשתי משהו אחר - זה שילוב של כוח, טכניקה, מחשבה, וגם דרך חיים. מהר מאוד הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
"מייצג משהו גדול ממני"
אחרי ההישג הגדול בפרו, איך הרגשת כשעלית על הפודיום הכי גבוה בשבוע שעבר?
"זה היה רגע מרגש מאוד. זו המדליה הכי גדולה שלי עד עכשיו, ואני רק בן 17. לשמוע את ההמנון ולראות את הדגל עולה, במיוחד בתקופה הזו בישראל, גם לאחר שהתברר שיש עסקה ומחזירים את כל 20 החטופים החיים הביתה. חשבתי על זה, על כל מה שהמדינה עוברת, והרגשתי שאני מייצג משהו גדול ממני".
אתה גם הפכת לצעיר ביותר בתולדות ישראל שזכה במדליה בסבב העולמי. איך זה מרגיש?
"זה מגניב, אין מילה אחרת. זה מדד להתקדמות, אבל מבחינתי זו רק תחילת הדרך. יש לי עוד המון מטרות ואני עובד הכי קשה כדי להשתפר בכל יום".
אתה מרגיש שהיחס כלפיך השתנה אחרי ההישג?
"אולי קצת יותר שמים לב אליי, אבל אני משתדל לא לחשוב על זה. יש לי את המשפחה והמאמנים שמזכירים לי להישאר עם רגליים על הקרקע. בסוף, מה שקובע זה העבודה על המזרן".
איך אתה מתמודד עם לחץ לפני קרבות חשובים? יש לך טקסים קבועים?
"לא ממש. אין לי איזה טקס מיוחד או משהו שאני אומר לעצמי. אני פשוט מתרכז בעבודה שלי, במה שאני צריך לעשות. מנסה לא לחשוב יותר מדי על התוצאה, אלא על הדרך".
ומה קורה כשיש הפסד?
"ברור שאני מתבאס, אבל אני משתדל לשכוח מזה מהר. יום אחרי אני כבר חוזר להתאמן, מנתח את הטעויות ולומד מהן. אתה חייב לדעת לעשות "סוויץ'" - במיוחד כשיש תחרויות אחת אחרי השנייה, כמו שהיה לנו עכשיו בדרום אמריקה".
זהב באולימפיאדה
איך זה לעבוד בנבחרת המאוחדת, גברים ונשים יחד?
"זו חוויה מדהימה. האווירה בנבחרת מאוד משפחתית, כולם מפרגנים אחד לשני. יש סביבי מדליסטיות אולימפיות ומאליפויות עולם ואירופה, ואני לומד מהן כל הזמן. גם מהמאמנים, שהם ברמה הכי גבוהה שיש. זה נותן תחושת ביטחון ומוטיבציה עצומה. אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו גדול".
יש משהו שאתה מרגיש שצריך לשפר אצלך?
"ברור. אני כל הזמן עובד על שיפור הטכניקה, האחיזות, הגמישות והטקטיקה. אין מצב שבו אני מרגיש "מוכן". תמיד יש עוד לאן לגדול".
ומה לגבי מערכת הספורט - יש משהו שאתה חושב שצריך לשנות?
"האמת שלא. אני מרגיש שיש לי תמיכה מצוינת מהאיגוד ומהמאמנים. יש תחושה שאכפת מהם באמת מהספורטאים, וזה לא מובן מאליו. אני מעריך את זה מאוד".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"בעוד חמש שנים אני מקווה להיות אחרי אולימפיאדת לוס אנג’לס עם מדליית זהב. זה החלום הגדול שלי מגיל קטן. אחרי זה - לבנות את עצמי לקראת האולימפיאדה הבאה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו