על קו הזינוק של עוד אליפות חשובה, רגע לפני שהמכשירים נפרסו באולם בלייפציג, סרגיי וייסבורג נשמע חד, ממוקד – ובעיקר נחוש. מאז 2005 הוא משמש כמאמן נבחרת הגברים של ישראל בהתעמלות מכשירים, ובמהלך שני עשורים בנה בעקביות את אחד הסיפורים המרשימים בספורט הישראלי.
וייסבורג (60), שנחשב כיום לאחד המאמנים המוערכים בעולם בהתעמלות המכשירים, הוא האיש מאחורי הזינוק האדיר של הענף בארץ. עם אינספור מדליות בתחרויות בינלאומיות, גמרים ומדליות באליפויות עולם ואירופה, ובשיא שתי מדליות אולימפיות מרגשות של ארטיום דולגופיאט – זהב בטוקיו 2020 וכסף בפריז 2024 – הפך וייסבורג לדמות מפתח במהפכה השקטה של ההתעמלות הישראלית. כעת, כשהוא מוביל דור צעיר ומבטיח, הוא מגיע לגרמניה עם מטרה ברורה: המשך ההתקדמות בצמרת האירופית וצעדים משמעותיים כל הדרך לעבר אולימפיאדת לוס אנג'לס 2028.
בראיון מיוחד ל"ישראל היום", רגע לפני שנבחרת הגברים תעלה להתחרות, מדבר וייסבורג בפתיחות על הלחצים, ההכנות, הפציעות, החלומות האולימפיים – וגם על האחריות האישית.
"הכל מתחיל ונגמר באמון. הספורטאים חייבים לסמוך עליך, להאמין בך ובדרך שאתה מוביל", מספר וייסבורג. "ברגע שהאמון הזה נשבר – הכל מתמוטט. שום תוכנית אימונים, שום כישרון – כלום לא מחזיק בלי זה. אני מרגיש אחריות עצומה כלפי כל אחד ואחת מהם, וזה בדיוק מה שמחזיק אותי חד, דרוך, עם מוטיבציה לקום כל בוקר".
יש שחיקה? אתה מרגיש עייפות לאורך השנים?
"ברור שיש עייפות מדי פעם, זה אנושי. אבל דווקא כשאני מנסה לנוח אני מגלה שזה לא עושה לי טוב. אני לא בנוי לשבת בבית, זה לא אני. מבחינתי, להגיע לאולם זה לא רק עבודה – זו גם מנוחה לנפש, זו גם התרעננות. זה מקום שמטעין אותי. האולם הוא הבית שלי – מקום שאני מרגיש בו הכי טבעי. כשאני שם, אני חי".
מה אתה לומד מהספורטאים שלך ביום־יום?
"אני לומד מהם המון, כל יום. אתה רואה את ההתמודדות שלהם עם קשיים, עם אכזבות, עם פציעות – וזה מעורר השראה. כן, יש רגעים קשים, ירידות במוטיבציה, עצבים, תסכולים, אבל אז מגיע רגע של הצלחה ואתה שוכח הכל. מה שעברתי עם אלכס שטילוב לאורך השנים זה בית ספר. מערכת היחסים הזו, ההבנה ההדדית, הנאמנות, ההתמודדות עם לחץ – למדתי מזה יותר מבכל קורס או השתלמות. כיום אני הרבה יותר רגוע, הרבה יותר סבלני, ואני יודע שזו תוצאה ישירה של מה שלמדתי מהספורטאים שלי".
איך היית מתאר את ארטיום דולגופיאט כספורטאי, מה מייחד אותו לעומת אחרים?
"הוא תופעה, אין לי מילה אחרת. מדובר בספורטאי־על – חד, מחויב, עם מוסר עבודה בלתי רגיל. החלטנו שאנחנו ממשיכים גם לאולימפיאדת לוס אנג'לס 2028, ואני באמת מאמין שהוא מסוגל להגיע לשם ולסיים את הקמפיין הזה בענק.
דווקא אחרי הפציעה הבנתי עד כמה הוא מיוחד. לא האמנתי שהוא יחזור כל כך מהר ובכזו עוצמה. אבל הוא לא רק חזר – הוא חזר חד, חזק, ממוקד. הוא במצב פיזי מעולה, ויש לנו עוד לאן לשאוף, אפשר להעלות דרגות קושי, לשפר איכויות, לדייק. ארטיום פשוט לא מפסיק לעבוד, והוא משדר את זה החוצה כל הזמן".
אתם כבר הרבה שנים יחד. איך הקשר ביניכם התפתח עם הזמן?
"אנחנו יחד מ־2009, זו תקופה של חיים שלמים. הקשר בינינו הוא כמו אב ובן, יש בינינו הבנה עמוקה. אבל זה לא רק בינינו, כל המתעמלים פה מרגישים כמו משפחה אחת. אנחנו מבלים כל כך הרבה שעות יחד, עם כל האתגרים, הניצחונות, ההפסדים, שזה כבר הרבה מעבר למערכת יחסים מקצועית. זה חיים".
איך ההצלחה שלו השפיעה על הענף בארץ?
"אין ספק שארטיום פתח דלתות, קודם כל מבחינת חשיפה. אנשים שלא הכירו את הענף התחילו להתעניין. אבל מעבר לזה, הוא הראה שזה אפשרי, שזה לא מופרך לחלום על מדליה אולימפית בהתעמלות מכשירים. והדבר הכי חזק – הוא נתן מוטיבציה למתעמלים צעירים. פתאום יש להם מודל אמיתי מול העיניים. רק באליפות אירופה האחרונה, לפני פריז, הגענו בפעם הראשונה בהיסטוריה לגמר קבוצתי. אף אחד לא ציפה לזה. ועכשיו? כבר מדברים על קבוצה אולימפית ללוס אנג'לס. זה מדהים".
מה נראה באליפות אירופה הקרובה?
"זו אליפות מעניינת מאוד. היא לא מהווה קריטריון לאליפות העולם, אבל יש לנו ספורטאים ברמה גבוהה שכל אחד מהם מסוגל להגיע לגמר, ואולי אפילו לפודיום. כל תחרות כזו היא מבחן, גם לנו כמאמנים, גם לספורטאים, גם למערכת כולה".
יש לך חלום שעוד לא הגשמת בתחום?
"פעם אמרתי – אם נביא מדליית זהב באולימפיאדה, זהו, עשיתי את שלי, אבל ברגע שאתה מגיע לשם אתה רוצה עוד. אתה מבין שזה אפשרי. אז החלום עכשיו הוא להביא עוד מדליות ולהכניס נבחרת שלמה למשחקים. אנחנו לא בענף כמו ההתעמלות האמנותית שיש לה אלפי ספורטאיות בתחרויות ארציות. אבל אנחנו לא מוותרים, כל הזמן מנסים. גם אם זה לא יקרה איתי, אני רוצה לדעת שעשינו את כל מה שיכולנו כדי שזה יקרה".
