הם גדלו על הקרבות של האלק הוגאן, האנדרטייקר, אדי גררו וג’ון סינה, והיום הם בעצמם הכוכבים שצועדים לזירה מול הקהל הישראלי הסוער. לכבוד עונת הקרבות הראשונה של “רסלינג ישראל”, המתאבקים המרכזיים פותחים את הלב ומשתפים מה הוביל אותם לחלום – ומה מניע אותם להילחם עד היום.
עידו בוברמן, קנדי בולדר מהטאג טים ”קנדי קראשרס”
נחשפתי לעולם ההיאבקות בגיל 4 או 5 בזכות קרוב משפחה. האלק הוגאן היה גיבור-על אמיתי עבורי, והקרב במניה 6 מול אולטימט ווריור נצרב אצלי בזיכרון. אבל יותר מכל, משכו אותי האנשים והדרמה של הענף כולו.
כשנכנסתי לזירה בעצמי, ההתחלה הייתה קשה ומאתגרת מאוד. עד היום אני המבקר הכי קשוח של עצמי, תמיד שואף לשפר ולהתפתח, אבל קשה לי לראות קרבות ופרומואים שלי ואם צופה – אז תמיד לבד.
מה שמייחד אותי באמת היא הגישה השונה שלי להיאבקות. אני לא רק הבאתי את הטאג טים האמיתי הראשון בישראל – הקנדי קראשרז – אלא גם יצרתי משהו ייחודי שמתאים בדיוק לי ולשי, המתאבק הכי מוכשר בישראל לצידי.
הצבנו סטנדרט חדש לחלוטין בארץ, פיתחנו סיפורים מורכבים ומשכנעים, ומכרנו מרצ’נדייז ברמה של אמריקה – דבר שאף אחד לא עשה לפנינו. עכשיו נותרה לי רק מטרה אחת אחרונה לסמן – להיות האלוף של רסלינג ישראל.
הנמר הלבן (אריאל מורחובסקי)
התחלתי לצפות ברסלינג ב-2004 ומהר מאוד התמגנטתי לאדי גררו. אדי היה קטן יחסית למתאבקים האמריקנים השריריים, הוא דיבר אחרת, זז אחרת, היה בו משהו פשוט שונה וזה אף פעם לא עצר בעדו. גם לא כשזכה לראשונה באליפות ה-WWE מול ברוק לסנר באחד הקרבות הראשונים שצפיתי בהם. וגם אז, כשכל הקהל מאחוריו, הוא לא ויתר על ההתחכמויות והתחבולות, על החמקמקות והפלרטוטים.
הוא לא הכיר דרך אחרת שתוביל אותו לפסגה ואלה דברים שגם אני לא הייתי יכול להתמודד בעולם הזה בלעדיהם. לא משנה כמה טוב הוא היה, הוא היה חייב להוציא שפן מהסלע כדי להצליח וכך גם עשה מול קורט אנגל לא מעט אחרי ברסלמניה 20 כששמר על התואר.
כשנכנסתי לזירה לראשונה ב-2007, למרות שאדי גררו כבר לא היה בין החיים, ידעתי שמה שלמדתי אותו ילווה אותי ואכן זה מלווה אותי עד היום גם ברסלינג ישראל ב-2025. תאהבו את הדרך שלי או לא, זאת הדרך שלי ואיתה אני אנצח.
״גדר ההפרדה״, טל בר־און
כשהייתי בן 6 סבא שלי הושיב אותי מול הטלוויזיה לראות את ביל גולדברג נגד ביג שואו. הוא אמר לי: “תראה לי טוב – ככה הולך להיות גיבור”. ראיתי בחור עוצמתי ברמה של גיבור, שצועד לזירה עם ביטחון מוחלט ומוחץ מול כל יריב שניצב מולו. הוא היה סמל של כוח וביטחון.
כילד, האהדה הפנימית לגולדברג הייתה גדולה, למרות שרציתי שיפסיד רק כדי שאוכל לראות את הקרב שוב בטלוויזיה. לראות את גולדברג מצליח לנצח אליפויות ולשמור על רצף של 173 ניצחונות ללא הפסד היה מעורר השראה.
לפני שנים, כשדפקתי על הדלת ונכנסתי בעצמי לזירה – רציתי לא רק להיות מתאבק, אלא להוכיח שגם אני מסוגל למה שהוא מסוגל. מהרגע ההוא, ידעתי שזה מה שאני רוצה – והיום אני הוא זה שמוכיח לעצמי.
קן קרביס
גדלתי בבית שידע מה זה רסלינג. סבא שלי ז”ל והאחים שלי גדלו על WWF, עם צעצועים ומשחקים של דמויות, וצפו שנים באחים ואן אריק ודאג. הם תמיד ביקשו ממני לחפש להם את ה”קאץ’” בטלוויזיה. כשהייתי בן 13, כולם שמחו לשלוח אותי לבד לראות את ההופעה הראשונה שלי – ואחר כך שמחו קצת פחות, כי מאותו רגע לא רציתי לעשות שום דבר אחר.
יש דברים כמו רסלינג שפשוט אי אפשר להסביר במילים – צריך לראות את זה בלייב. לא האמנתי שאנשים רגילים כמוני, ישראלים לגמרי, עושים דברים שראיתי מבוצעים רק על ידי אמריקנים בטלוויזיה.
שלושה חודשים אחרי הבר מצווה נרשמתי לבית ספר להיאבקות. היום, כמעט עשרים שנה אחרי, אני המתאבק הישראלי הראשון שהופיע בטלוויזיה האמריקנית – והישראלי הכי טוב בעולם. אני לא יכול לחכות עד שכל המדינה תראה את זה בעצמה.
״סלפי עם עצמי״, גיא שקד
אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. בגיל 7 פתחתי את הטלוויזיה וראיתי את ג’ון סינה. הוא ייצג את כל מה שטוב – את רוח הלחימה, את הצדק, את ההגינות. סגרתי את הטלוויזיה. שנים אחר כך פתחתי אותה שוב וראיתי את The Miz. הוא לא היה הכי שרירי, לא הכי גדול, לא הכי אתלטי – אפילו צחקו עליו, החליטו שהוא לא שייך. אבל הוא החליט שכן. הוא החליט שהוא מנצח – לא משנה מה, לא משנה איך.
כשצפיתי בו הסתכלתי ואמרתי לעצמי: בואנה – אני יותר טוב גם ממנו. אז למה שאני לא אעשה את זה? היה לי ברור שאני צריך תוכנית. ועם התוכנית הזאת – אני הולך עד הסוף. ברור לי שאצליח. אני אהיה האלוף הראשון של רסלינג ישראל. אין שום דבר שאף אחד יכול לעשות לגבי זה. סחורה חמה. חתום על זה.
״הסנסציה הישראלית״, יובל גולדשמיט
שני הקרבות שהציתו בי את הרצון להיות מתאבק היו שון מייקלס נגד ג’ון סינה ברסלמניה 23, ואנדרטייקר נגד באטיסטה. הקרב של מייקלס וסינה לא היה רק מאבק על אליפות, אלא התגלמות של כבוד, נחישות וסיפור אישי עמוק. מייקלס, האגדה הוותיקה, הביא את הלב והניסיון. סינה, הצעיר הנחוש, הוכיח שהוא ראוי להיות בראש. כל תנועה, כל מבט ביניהם – הרגיש אמיתי, כמו דרמה חיה.
הקרב של אנדרטייקר מול באטיסטה היה עוצמתי לא פחות. התנגשות של כוח בלתי ניתן לעצירה עם אגדה חיה. הקרב היה אינטנסיבי, מהיר ובלתי צפוי – ובו אנדרטייקר הגן על רצף הניצחונות שלו ברסלמניה. שני הקרבות האלה המחישו לי כמה רסלינג הוא לא רק פיזי – זו אמנות. וזה חלום שאני חייב לחיות.
דאני-לי זיסר
אני נולדתי לתוך הדבר המדהים הזה שנקרא פרו רסלינג. גדלתי בבית שבו קומבט ספורטס היה חלק בלתי נפרד מהשגרה. צפייה ברסלינג, קרבות אגרוף וסרטי אקשן משנות ה-80 וה-90' הייתה עניין יומיומי.
הרגע המכונן בחיי בתור צופת רסלינג התרחש ב-1994, כשהייתי בת 5 בלבד. קרב ה-Casket Match בין יוקוזונה לאנדרטייקר ברויאל ראמבל השאיר אותי בהלם מוחלט ואפילו עד היום בטראומה. האכזריות והתבוסה המפתיעה של האנדרטייקר הותירו אותי בפחד וחרדה, אך גם בסקרנות עזה לדעת מה יקרה בהמשך. זהו אני עמוק בפנים.
אייל נאור, הנציג של "העונש"
שלושים שנה אחרי, אני עדיין זוכר את הערב בו צפיתי עם אחי הגדול בקרב ארון הקבורה בין יוקוזנה לאנדרטייקר. למרות שהיה אמור להיות דמות מפחידה, משהו בענק השקט והאפל תפס את הדמיון ואת הלב שלי. גם היום, בגיל 36, כשנשמע פעמון הכנסייה שמסמן את בואו של הקברן, אני חוטף עור ברווז ומתמלא התרגשות.
אך באותו יום, אחרי התערבות מצד עשרות מתאבקים רעים, יוקוזונה הצליח להביס את הקברן האלמותי ולסגור אותו בארון הקבורה. עבור רבים מבני דורי, הטרגדיה המצלקת הראשונה שהם נחשפו אליה דרך המסך הייתה מותו של מופאסה. עבורי זה היה "מותו" של הקברן.
אז כמה ראוי, אם כן, ששלושים שנה לאחר מכן אני, אייל נאור, זכיתי להיות הנציג עלי האדמות של המפלצת במרומים – העונש. מפלצת אפלה ומאיימת שמצליחה בו זמנית להפחיד ולסקרן את הקהל. איתי לצידו, העונש יהלך אימים על כל המתאבקים האחרים ברסלינג ישראל ויטיל צל כבד שיאפיל אפילו על הקברן האגדי. אף חוטא לא יתחמק מהעונש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו