מרבית הילדים בישראל שחולמים להיות ספורטאים הולכים לכדורגל, אולי לכדורסל אבל תומר בני בן ה-19, שנולד וגדל בצפון ת"א, ישב לפני מספר שנים בגיל 13 עם אביו לראות סרט על מייק טייסון והחליט שכל מה שהוא רוצה לעשות בחיים זה להיות מתאגרף מקצועי. מאז הוא נכנס לתחום, התאהב בניצחונות, אפילו במכות שחטף ועכשיו עומד לפני חתימה על חוזה מקצועי ראשון, אולי בדרך לקריירה מפוארת אחרי עבודה מפרכת עם מאמנו אדם חדד שמלווה אותו מאז מרץ 2022 ומאמן הכח יגאל לב.
"כולם בהתחלה התנגדו לזה, חוץ מהמאמן הראשון שלי מיקי ניומן", הוא מספר בשיחה עם "ישראל היום", "החברים שלי צחקו עליי, אמרו לי שאני לא בנוי לזה. ההורים ניסו לשחד אותי. אבא שלי אמר לי 'אני אתן לך כסף לשלוש חופשות סקי בתנאי שתעזוב את זה'. אמא שלי לא יכולה עד היום לבוא לקרבות ולא רק בגלל שהיא לא רוצה לראות אותי חוטף, אלא אפילו כואב לה לראות שאני מרביץ. היום החברים שצחקו מחמיאים ומחכים שאטפס למעלה בענף".
ספר קצת על עצמך. מתי עזבת את ישראל? מה השגת עד היום?
"בימים אלו אני נמצא במעבר מישראל לווגאס. קיבלתי מעמד של ספורטאי מצטיין בצבא. זכיתי בשש אליפויות ישראל במשך השנים האחרונות בכל קבוצות הגילאים כולל בוגרים. אני מתאמן שש ימים בשבוע, 2 אימונים כל יום במטרה לבנות את עצמי פיזית. לאחרונה השתתפתי באירוע מיוחד בגרמניה לציון 50 שנה לאסון מינכן וסיימתי במקום ראשון. הכנתי את עצמי לאליפות אירופה שהתקיימה בנובמבר ובגלל המלחמה לא הוציאו אותנו אז כל התוכניות האלה נהרסו לי. בנוסף, הוזמנתי להתאמן לאחרונה ע"י ג'אמל הרינג, אלוף עולם לשעבר שעושה קאמבק בגיל 38 ומנסה לקחת בחזרה את תואר אלוף העולם. הוא מתאמן עם המאמן שלי וויין מקלו ועכשיו הוא מנסה לטפח צעירים בתחילת דרכם אז הוא ראה אותי והציע לי חוזה מקצועי ראשון".
מה כרגע המטרה הקרובה שלך ומה המטרה הרחוקה?
"המטרה הקרובה היא באמת לחתום על חוזה מקצועי כפרוספקט שזה מישהו שבונים עליו, שהוא נחשב לטאלנט שבונה את עצמו ובסוף מועמד לחגורה. החוזה הזה יוכל לאפשר לי לקבל ויזת ספורטאי הרבה יותר מהר והמטרה היא שבעוד חודשיים יהיה לי כבר קרב ראשון. בשלוש שנים הקרובות אני צריך להתחרות במספר קרבות בשנה, להשיג כמה שיותר ניצחונות עם נוקאאוטים שאנשים ישימו עליי עין ויזמנו אותי לעוד ועוד אירועים. העובדה שאני ישראלי יכולה מאוד לעזור לי כי אנחנו תמיד בכותרות, ומארגני תחרויות יודעים שזה יכול להביא רייטינג. אם מקבילים את הקריירה שלי לקריירה של זמר למשל, אני נמצא בשלב שבו אני עושה הופעות חימום לזמרים גדולים, במטרה יום אחד להיות בהופעה המרכזית".
בחודשים האחרונים היית בעיקר בארה"ב. כמה קשה להיות בארץ אחרת בזמן שישראל במלחמה?
"קשה מאוד. הייתי בווגאס ב-7 באוקטובר. בהתחלה לא ידענו מה קורה חשבנו שזה משהו רגיל ואז קיבלנו את הסרטונים של הטנדר בשדרות וזה היה נורא. יום אחרי זה היה לי קרב בווגאס ולראשונה בחיי עליתי לקרב לא בשביל הרצון לנצח, אלא רק בשביל להניף את דגל ישראל. ניצחתי, הנפתי את הדגל וגם זכיתי במתאגרף המצטיין של האירוע. הרגשתי רע מאוד שכולם בישראל סובלים, אבל ידעתי שאין לי הרבה מה לעשות חוץ מלעשות את שלי".
המאמן שלך וויין הוא אירי. אירלנד מבקרת רבות את ישראל. אתם מדברים על זה?
"וויין מגיע מצפון-אירלנד ויש הרבה דעות בתוך המדינה הזו. הם חלוקים מאוד בדעות שלהם, יש בתוך המדינה ממש אזורים שלמים שמופרדים בחומות, יש זרמים שונים של נצרות. בזמן שיש זרמים שבעד הפלשתינים, יש כאלה שהם חושבים בדיוק הפוך וככה גם ווין ומשפחתו. לחמתו תלוי דגל ישראל בבית והם רואים דמיון גדול בינינו לבינם, אחרי ההיסטוריה שיש להם עם ה-IRA, שעשו אינספור פיגועי טרור".
כמה קושי באמת יש בספורט הזה פיזית ומנטלית?
"הספורט הזה הכי קשה בעולם מכל הבחינות. פיזית, המכות שאתה חוטף זה לא הבעיה, אתה מתאושש. הבעיה מתחילה כשאתה לא מרגיש כלום ואז אתה מבין שאתה אאוט לגמרי ובדרך להפסיד. מנטלית זה גם לא פשוט, כי בניגוד לספורט קבוצתי שאתה חווה הפסד או ניצחון עם החברים שלך, פה אתה לבד".
כשאני שואל את בני אם הוא לא מפחד, הוא עונה בצורה כנה שאין דבר כזה. "אין סיטואציה כזו לא לפחד. הפחד שומר עליך, מזהיר אותך ומפקס אותך. מלחטוף אני לא מפחד, הפעם היחידה ששברתי את האף למשל הייתה בכלל כשגלשתי בים. אני הרבה פעמים חושב על חיילי צה"ל בקרב. חיילים מפחדים להילחם בעזה, אני בטוח, אבל הם מתעלים את הפחד לדריכות ומוכנות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו