אי שם באפריל 2020, קצת אחרי שזוהה בארץ החולה הראשון מנגיף הקורונה והמדינה החלה להיסגר, קיבלתי הודעה מחבר (שמו שמור במערכת), ששאל אם בא לי לרוץ איתו בפרדסים של רמת השרון. בהתחלה לא הבנתי מה האינטרס, למה בכלל לרוץ כשאין כדור באזור?. אבל הרצון לצאת קצת מהבית ולברוח מהסגר ניצחו בסופו של דבר ויצאנו לריצה הראשונה שלנו ביחד – 5 ק"מ ב 32 דקות. לא העליתי בדעתי אז, שמהריצה הקלילה הזו, שכל מטרתה הייתה לברוח קצת מהחיים עצמם שקצת עמדו במקום באותם ימים, חיי הולכים להשתנות שינוי משמעותי (ומאוד מאוד חיובי) ובטח שלא האמנתי שארוץ מרתון ואהנה מזה.
קצת לפני המונדיאל בקטאר, הקלטנו, אני ואורן יוסיפוביץ', פרק בפודקאסט "הפודיום" על ריצה. בפרק אירחנו את ירון טלפז ומאמן הריצה שלו, אייל שי. הקליק ביננו היה מידי ואייל הציע לשלוח לי תוכנית אימון שתכין אותי למרתון ת"א. מכיוון שטסתי לקטאר, התחלתי לממש את התוכנית רק בתחילת ינואר, מה שהשאיר לי חודש וחצי של אימונים, ולשמחתי הצלחתי לעמוד במטרה שהוא הציב לי - לרדת משלוש שעות במרתון ת"א. אחרי המרתון, הצטרפתי לקבוצת הריצה של אייל, דבר שרק שנה קודם נשמע לי דמיוני לגמרי. שמנו לנו למטרה להתכונן כמו שצריך למרתון ולנסיה ולשפר משמעותית את התוצאה שקבעתי בת"א.
הכל עבד לפי התוכנית, אבל אז הגיעה השבת השחורה ב-7 לאוקטובר והטיסה, שהייתה אמורה להיות די רגילה, הפכה למשהו שונה לחלוטין. בתחילה לא ידעתי אם אני רוצה לטוס כשהמדינה שאני אוהב נמצאת במלחמה על חייה ועתידה. בטח כשאחד מהחברים באיסתא, דניאל שיינקרמן ז"ל, שארגן את הנסיעה, נרצח באותה שבת ארורה. אבל אחרי מחשבה, קיבלתי החלטה כן להגיע, כשהמטרה העליונה הייתה להראות שאנחנו על המפה, ואם על הדרך אוכל לקבוע תוצאה של שעתיים ו-52 דקות, זה יהיה נחמד.
החוויה של מרתון בחו"ל שונה לחלוטין מהחוויה של מרתון בארץ (יש לנו המון מה ללמוד). כל העיר מתנהלת סביב המרתון. המלון מכוון מרתון מבחינת הלבוש של העובדים, הארוחות, חטיפי האנרגיה בלובי ועוד. האקספו מדהים וכל החברות הגדולות בתחום מציגות בו את מיטב מוצריהן והעיר כולה מוצפת בשלטים שמזמינים את התושבים למרתון. גם חווית המרתון עצמו היא מדהימה. 33,000 רצים שמחולקים לקבוצות לפי הישגי העבר. אני שובצתי לקבוצת הזינוק השנייה, אנשי ה-"SUB 3", ויצאנו לדרך ב-8:25, 10 דקות אחרי המקצוענים, ביניהם קנניסה בקלה האגדי שסיים רביעי ושיאן ישראל גשאו איילה שסיים עשירי.
לאורך כל המסלול היו צופים שעודדו אותנו, אין ספור להקות ותקליטנים שסיפקו אווירה מדהימה. הריצה עצמה הייתה נהדרת, הצלחתי, בצורה מאוד לא אופיינית, לעמוד בדייקנות בתוכנית שהמאמן נתן לי (קצב 4:05 לקילומטר), והחל מהק"מ ה-36 להגביר משמעותית לאזור ה-3:45, כשאני כל הזמן חושב על האנשים שלנו בשבי החמאס וכמה הכאב שלי שולי ביחס למה שהם עוברים. לבסוף, סיימתי בתוצאה של 2:50:37, שיפור של 9 דקות מהתוצאה שלי במרתון ת"א וזאת חודש לפני שאני חוגג 45.
אבל באמת שהמרתון היה שולי מבחינתי בסיפור הזה. במרתון עצמו רצתי עם חולצה שעליה כתוב BRING THEM HOME, אחרי קו הסיום התעטפתי בדגל ישראל ושמתי על עצמי עליונית שעליה תמונה של כפיר ביבס המתוק, בן העשרה חודשים שנשבה בידי הנאצים מהחמאס.
דווקא בימים האלו, שיש תחושה שכל העולם נגדנו, היה לי ולחברים הישראלים שרצו פה את המרתון, חשוב להראות שאנחנו על המפה, לא רק בספורט, בהכל. גם אם זה רק לעצמנו. כי גם במלחמה, כמו במרתון, יש כאבים, לפעמים קו הסיום נראה בלתי מושג, אבל כשמגיעים אליו ומשיגים את מה ששאפנו להשיג, יש דמעות של אושר. ואני בטוח שבקרוב מאוד, יהיו דמעות של אושר ומצב הביש שנקלענו אליו, יוציא אותנו לדרך חדשה וטובה הרבה יותר.
