לברון ג'יימס מסיט את האש כשברוני מקרטע: מאחורי הפרסומת הפתטית

בתזמון מושלם עם פתיחת קדם העונה - צעד שלבטח אינו מקרי, אך שהועלה לדרגת אומנות של הסחה בזכות תצוגות הנפל המביכות של ברוני ג’יימס,לברון ג’יימסהאב העניק ביומיים האחרונים לחובבי הכדורסל את פרק מספר טריליון ושתיים במדריך שלו ל"הבכה עצמית וטרוליזם בשקל".

כי באמת, נדרש הרבה כדילהסיט את תשומת הלב מהילד, שבשני משחקים לתוך קדם קדם העונה עומד על יותר החטאות מנקודות ויותר איבודים מאסיסטים.

והפעם, למי ש(למזלו) פספס:ג’יימס העלה לרשתות החברתיותטיזר המרפרר לאחד הרגעים הפתטיים בקריירה שלו - למעשה, אולי הפתטי מכולם (למרות שהתחרות קשה, בכל זאת, ג’יי ג’יי באראה התעלה עליו בסדרת גמר פעם) - הלא היא תכנית "ההחלטה" מ-2010.

לווידאו הקצר צירף כיתוב מבטיח: "החלטת כל ההחלטות עומדת לבוא". מיד לאחר מכן, להקת כתבי החצר ומלככי הפנכה התייצבה לדום, עטה על הפיתיון כמוצאי טראפיק, והמטירה שלל ספקולציות - ובראשן תקוות לפרישה ממשמשת ובאה. כמו שאחד כתב בטוויטר: "יהיו אלה הג’יימסים - גם הצמד אב ובן הראשון שיפרוש יחד".

אך אחרי שעות ארוכות של התעלמות ממה שהיה ברור כשמש - תעלול צומי מהסוג שרק מי שמניח לעצמו כתר בלתי נראה על הראש בכל פעם שהוא משיג אנד-וואן יכול להגות - גם המנה העיקרית הצליחה איכשהו להפתיע. לרעה, כמובן.

כי על מה כל המהומה? ובכן, פרסומת - ועוד אחת שהיא בדיחה עצובה מבחינה קריאייטיבית. קמפיין – ועוד אחד שחוטא בחטא מספר 1 של קמפיין טיזרי: אנטיקליימקס נפיחתי. אין דבר גרוע יותר לקמפיין מאשר כשהטיזר הופך לסיפור, והמסר המרכזי גורר אנחת אכזבה. וזה בדיוק מה שקרה כאן.

"מה ההחלטה?" שואלת אותו הגרסה השחורה של ג’ים גריי, והמלך-שהמליך-את-עצמו משיב: "בסתיו הזה אקח את כישוריי ל…" [שם של משקה]. כלומר - זה אפילו לא משהו שאפשר לקחת את הכישורים שלך אליו. זה לא מקום. (ובלי מילה על כך ש"לקחת את הכישורים שלך למשקה אלכוהולי" נשמע כמו משפט מסיכום תכנית גמילה).

מבחינה קריאייטיבית, לא היה כאן פיצוח אסטרטגי מתוחכם ולא ביצוע מהודק - אלא היגיון רעוע שילד בכיתה ב’ היה מרים עליו גבה. זה ניסיון שקוף ורדוד למתג מחדש את אחד הרגעים הגרועים בקריירה של לברון, לצבוע את אחד הכתמים הגדולים בתדמיתו המעושה כבדיחה פרטית. ניסיון שקוף להלבין נקודת שפל שאיש לא שכח ולא ישכח.

הייתי אומר "אלוהים ישמור, כמה לברון ואנשיו חושבים שכולם מטומטמים", אבל אלוהים פרש לפני קצת יותר מעשרים שנה - והפרסומות שלו היו באנגר אחת אחת. והפארסה הזו, שמצטרפת לערימה של תעלולים ורגעים מביכים שכבר מזמן חשפו עד כמה לברון הוא אישיות ריקה שעושה הכול (ואז עוד קצת) למראית עין - היא תוצר של שילוב נדיר של ביטחון עצמי שברירי עם אגו גדול מהחורים שהוא משאיר בהגנה.

ועדיין, היא לא תערער את מגדל התדמית שבנה בעמל רב לאורך עשורים. כי בניגוד לפרפר שנח על מגדל רעוע וגורם לקריסתו, ג’יימס וצבא מהנדסי התודעה שלו עיצבו בדור האחרון את דמותו של האיש כך שהיא עובדת על המונים. יש לזבל הזה מעריצים - והרבה יותר מזה יידרש כדי להזיז שם משהו. (אולי, למשל, משהו בסדר גודל של "אשתו מתאמנת בבית עם מישהו שהיה פעיל במערך הסמי-ספורטיבי הגדול בארה"ב בזמנו". אה, רגע - גם זה הושתק).

ובכל זאת, יש נחמה אחת בטירוף הקולקטיבי הזה - הידיעה שלברון עושה הכול כדי שביום שבו יפרוש, לא יהיה שום דבר להתגעגע אליו. לכל הגדולים באמת היו "שונאים" בזמן אמת - מקארים עבדול-ג’באר ועד מייקל ג’ורדן, מרפאל נדאל ועד כריסטיאנו רונאלדו, מאלכס פרגוסון ועד קובי ברייאנט.

אבל המכנה המשותף ביניהם היה שבבסיס הכול הם פשוט רצו לנצח, ולא עניין אותם מה חושבים עליהם בדרך. לכן, כשפרשו, גם השונאים הגדולים ביותר הרגישו בחסרונם. הם ייצגו תחרותיות טהורה.

עכשיו השוו את זה למישהו שהסלידה ממנו נובעת ממחוות פתטיות - בין אם על הפרקט (מישהו אמר "אומן פלופים"?), במסיבות עיתונאים (אין כמו להמציא פציעה אחרי הפסד סדרה), בתכניות ספורט (מה יותר קלאסה מלשלוח עיתונאים ללכלך על אחרים במקומך) או בטוויטר. וזה כל ההבדל בין אגדות ספורט אמיתיות לבין מלכים בהכתרה עצמית. ובכן, פני הדור - כפני הכתר.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות