אתמול (שני) בערב, במחצית המשחק בין ישראל לאיטליה, ודאי התנהל לפחות בכמה חדרי סלון ברחבי ישראל הוויכוח הבא: "הסכמנו שתלך לישון במחצית, יש מחר בית ספר", אמר אב לבנו וזה ענה שזה לא הוגן, זה רק 1:1, הכול יכול לקרות וזה כוח עליון שמשנה לגמרי את הסיכום הג'נטלמני שנחתם אחר הצהריים.
האב התעקש, ראשית כי יש בית ספר ומאוחר ושנית כי לא ״הכול יכול לקרןת״, אך זה דבר שלא אומרים עדיין לילדים.
אחרי נהי, רטינות ופרצופים מצוברחים, הילד גורר רגליו לחדרו. פס אור צר שחודר מתחת למפתן הילד שובה את מבטו אל ממלכת "הכול יכול לקרות". דקה-שתיים, שלוש, והמחשבות על מה שנגזל ממנו בחוסר צדק (ובטח, הוא חושב, אביו של חברו כן הרשה לו להישאר בסלון) מתאבכות אט-אט אל השינה המתוקה.
נדמה לי שנבחרת ישראל לא תעלה למונדיאל, וזו לא תחזית מקצועית. ממש כשם שמשוואה של אחת ועוד אחת ללא שתיים אחרי סימן שוויון לא משאירה מקום להתמקחות. אני הייתי פעם ילד שנשלח לישון במחצית, ורק מאוחר יותר למדתי שאבי נמני לא אשם שהרים רגליים בחופשית של הרצוג ואין סיבה גם לכעוס כל אוואט. לאותו החסד זכאים גם יורשיהם.
ז׳אן פיליפ טוסון כתב בספרו "כדורגל" שלמרות שאין לו כבר "עיניים של ילד" הוא "עדיין מתבונן בקסם הצבעים של הכדורגל בתמימות הטהורה של הילדוּת: בירוק הנצחי של הדשא ובמדי השחקנים, בצבעים העל־זמניים של הנבחרות". גם אני אתמול הצלחתי להתבונן באותן עיניים בכחול רויאל משרה השלווה המטיפיזית של נבחרת ישראל.
לרגעים מספר קצרצרים, כמו היתרון והשוויון הישראלי, אפשר היה לחזור לדמיין - כמו שעושים כשמשחקים "כדורגל ביתי" בין קורות חדר המקלחת של בית ילדותך, איך יוסי בניון עובר שחקן ועוד שחקן ועוד שחקן באיזה משחק נוקאאוט ביפן. מותר.
לצערי, אתמול לא נשלחתי לחדרי לקול מחאותיי בתחושה כי אני מפסיד את החגיגה. נדמה, שכמו אז גם היום, התקווה היחידה שמציעה הארץ הזאת נמצאת בחלומותיהם של ילדי היסודי שישנים את שנתם השברירית בזמן שנבחרת ישראל עולה למחצית השנייה. תנו להם לישון, למבוגרים אסור.
