ייתכן שהפרידה הזו הייתה טיפ טיפה מאוחרת. בעצם יותר מדי מאוחרת. ערן זהבי היה צריך לעזוב את מכבי תל אביב בשיא. האיש שבנה, עיצב, הביא, השיג, מוטט במו רגליו יריבות והרס מגנים, היה צריך לסיים את הפרק המופלא בזיקוקי דינור בלתי נשכחים ולא לעלות מהספסל ככינור שני. זה לא מגיע לו וזה גם לא מגיע לנו.
זהבי היה הפנים של הכדורגל הישראלי בשני העשורים האחרונים, התקווה הגדולה שעוד ניתן לבנות פה סופרסטארים, שמדברים עליהם גם מחוץ לביצה המקומית. אלה לא רק השערים הנהדרים, זו כל החבילה שהציג על הדשא. האישיות שלו הקרינה על שאר השחקנים, לא נתנה להם להוריד ראש, או דופק. ווינריות עד סוף זמן פציעות.
העובדה שמכבי ת"א קצת התקשתה העונה ואיבדה נקודות היכן שלא צריך, הייתה בגלל שאין לה תחליף ראוי לזהבי. דור תורג'מן צריך לקרוע עוד כמה כדורים טובים ודור פרץ ענק, אבל בעל כוח התקפי מוגבל. השאר טובים, מוכשרים, אבל לא מתקרבים לתרומה של הכוכב שלא צריך הרבה, רק פינה פתוחה ושוער הססן.
אבל מכבי ת"א הייתה זו שהראתה לו את הדלת. ידעה שאולי איתו היא הייתה מנצחת ואולי גם מבטיחה את תואר האליפות, אבל השחקנים האחרים היו נשארים מאחור, מחכים לתדרוך מהלידר. שחקן שבקיץ יחגוג 38, עם כל הכבוד והערכה, שיאו מאחוריו, צריך לחשוב על עתיד המועדון ושאחרים ייקחו יוזמה וינהיגו בשנים הבאות.
מעניין לאן ילך ומה יעשה עכשיו, מה שברור ייקח זמן עד שנצמיח פה ערן זהבי חדש. מנור סולומון אולי הבריק העונה בלידס, אבל אין לו את תכונת האופי שיוצאת מהמנהרה עם ראש מורם, לא סופרת את היריב וסוחפת אחריה את האחרים. מאלה שלא צריכים לצעוק 'באתי, ראיתי, כבשתי', רק תנו לו כדור.
