לחשוב מה עברו אוהדי הפועל תל אביב בשנתיים האחרונות. הם איבדו את החברים הכי טובים שלהם ביום הארור בתולדות המדינה, ומאז הם נעים בין רגעי אושר בספורט לבין רגעי עצב בלתי נגמרים משדה הקרב.
עם טקסים ארוכים ועצובים על המסכים במגרשים לפני כל משחק, של פרצופים צעירים עטופים בצעיפים אדומים שלא זכו לראות את הפועל עושה היסטוריה. עם משחקים מחוץ לישראל, עם מריבה מטופשת עם הבעלים על המגרש שבו משחקים ומה לא.
תקציר: הפועל תל אביב - ולנסיה (משחק 3)
ואמש (חמישי), הפועל הוכיחה שהיא הדבר הכי גדול כרגע בספורט הישראלי, בטח בעת הכי קשה של הספורט הישראלי. מדינת ישראל קיבלה אמש את הפועל כשגרירה הכי גדולה שלה במישור הספורטיבי. קמנו בבוקר וראינו שהפועל קבוצת כדורסל מהטובות באירופה.
זה היה כל כך לא הפועל. בלי ביתיות, עם שופטים גרועים שהראו להפועל מה מחכה להם ביורוליג, עם קהל ביתי שונא ישראל ועם כדור אחרון בידיים של ולנסיה ובסוף זה נגמר עם גמר אירופאי ראשון בתולדות הקבוצה.
לא יאומן, הפועל נכנסה לפנתיאון של הכדורסל הישראלי כאשר לפני עשר שנים בכלל לא היה בטוח לאן היא הולכת.
מה יהיה עכשיו? האם הפועל תצליח לזכות בגביע ולעלות ליורוליג? האם הפועל מסוגלת ללכת עד הסוף בליגה? זה באמת באמת לא משנה כרגע. כי אמש השתנה המסלול של הפועל תל אביב לנצח.
הפועל חצתה אתמול את ים סוף לשניים, אחרי הרבה יותר מ-40 שנה במדבר. האם יש מקום יותר טוב בעולם לעשות בו ליל הסדר מאשר באיים הקאנריים?
